הלכות טהרת המשפחה לחץ כאן

בס"ד

ישנן נשים שמטעמי יופי אוהבות לגדל ציפרניים ו\או לצבוע אותן, האם יש בכך חציצה?

בשולחן ערוך סימן צ"ח בסעיף יח: לכלוך שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, חוֹצֵץ; כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ. וְאֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, זֶה שֶׁהַצִּפֹּרֶן עוֹדֵף עַל הַבָּשָׂר. וּלְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְכַוֵּן מַה נִּקְרָא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ, נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לִטֹּל (כ) צִפָּרְנֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה.

הרמ"א בהמשך מחמיר יותר ואף פוסק שבלי לגזוז הציפורניים לא עלתה לה טבילה וזה לשונו הג"ה מִיהוּ כָּל זֶה דַּוְקָא שֶׁאֵין צוֹאָה אוֹ בָּצֵק תַּחְתָּיו בְּשָׁעָה שֶׁטָּבְלָה. וּמֵאַחַר דְּכְּבָר נָהֲגוּ לִטֹּל הַצִּפָּרְנַיִם, אֲפִלּוּ אִם צִפֹּרֶן אַחַת נִשְׁאַר בְּיָדָהּ וְטָבְלָה, (כב) צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת. (הַגָּהוֹת ש"ד) וְכֵן נוֹהֲגִין.

באופן עקרוני חציצה היא דבר הנצמד לגוף ומונח עליו ןמונע את המגע של המים עם הגוף אך אם מדובר בחלק מן הגוף עצמו הגם שהוא מיועד לקציצה אינו מהוה חציצה, וזו הסיבה ששיער גם אם הוא מיועד לגזירה אינו חוצץ כי הוא חלק מן הגוף אלא"כ יש עליו דבר החוצץ או שהוא עצמו מסובך ולא נכנס בו מים.

משכך מובן שהשולחן ערוך מצריך את גזירת הציפרניים אך לא נקט שהן חציצה, ואמנם לכתחילה פסק לגזור תמיד את כל סוגי הציפרניים, מכל מקום בדבריו מוכח שכל זה מכיון שנהגו הנשים לטול ציפרניהם לכן מן הראוי שלא תשאיר אותן כי זה נראה כחוצץ אחרי שכל הנשים מתיחסות לעודף הציפורן כמאוס.

אך אם נהגו הנשים ליפות את הציפרניים עצמן ולגדלן כחלק מנוי נראה שמותר לכתחילה להשאירן, אלא שיש להדגיש בצורה ברורה מאוד שיש מאוד מאוד להיזהר לנקות תחתיהן טוב טוב ולא לזלזל בכך כי כל טיפת לכלוך שם חוצצת כמו בבשר עצמו.

ונראה שגם לנשים הנוהגות כהרמ"א יש להקל בכך כי החומרא שלו לחזור ולטבול אם לא גזרה הציפרניים היא מהנימוק שהביא לפני כן "ומאחר שנהגו הנשים ליטול הציפרניים לכן צריכה טבילה אחרת" משמע שאם נוצר מנהג שמשאירות הציפורנים ליופי והיא שייכת לנוהגות הללו יכולה לעשות כן.

ולענין הצבע עצמו על הציפורן: כשם שצבע שיער אינו חוצץ כך יש לומר לגבי צבע הציפורניים משני סיבות שהזכיר הרא"ש בבית יוסף בסימן קצ"ח א' שהצבע הזה אין בו ממשות, ב' גם אם יש בו ממשות היא חפיצה בו ומכיון שכך הוא כחלק מגופה

 

השו"ע פוסק שאישה שהשלימה את תהליך הטהרה והגיעה לסיום ז"נ ומכינה עצמה לטבילה צריכה בתוך ההכנות לגזוז ציפורניה שלא יהיו גדולים אלא במצב גזור כ"א לפי מה שרגילה.

לפעמים תוך כדי טרדה ומהומה של ההכנה קורה שאישה שוכחת לגזור ציפורן אחת ברגל או ביד, מה דינה של אישה זו האם צריכה לגזור מיד טרם הטבילה? וכן האם כשכבר טבלה עלתה לה טבילה או לא?

 ציטוט מלשון השולחן ערוך ביורד דעה סימן קצ"ח סעיף יח:

 צוֹאָה (לכלוך) שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, חוֹצֵץ; כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ. וְאֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, זֶה שֶׁהַצִּפֹּרֶן עוֹדֵף עַל הַבָּשָׂר. וּלְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְכַוֵּן מַה נִּקְרָא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ, נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לִטֹּל (כ) צִפָּרְנֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה.

יט אִם יֵשׁ לָהּ נֶפַח עַל מְקוֹם הַצִּפֹּרֶן וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לֹא לַחְתֹּךְ וְלֹא (כא) לְחַטֵּט, אִם נְפוּחָה כָּל כָּךְ שֶׁאֵין הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ.

כ דַּוְקָא בָּצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן חוֹצֵץ, אֲבָל הַצִּפֹּרֶן עַצְמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וַאֲפִלּוּ אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לֵחָתֵךְ וּפוֹרַחַת וְעוֹבֶרֶת מִכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.

הגה: מִיהוּ כָּל זֶה דַּוְקָא שֶׁאֵין צוֹאָה אוֹ בָּצֵק תַּחְתָּיו בְּשָׁעָה שֶׁטָּבְלָה. וּמֵאַחַר דְּכְּבָר נָהֲגוּ לִטֹּל הַצִּפָּרְנַיִם, אֲפִלּוּ אִם צִפֹּרֶן אַחַת נִשְׁאַר בְּיָדָהּ וְטָבְלָה, (כב) צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת. (הַגָּהוֹת ש"ד) וְכֵן נוֹהֲגִין.

נמצא: מחלוקת בין הרמ"א לשו"ע לבנות ספרד לכתחילה חייבים לגזור הציפורניים ובדיעבד אם טבלה ללא גזירתן עלתה לה טבילה, ואילו לדעת הרמ"א מכיון שנהגו לגזור הרי זה חוצץ אפי שהן נקיות וממילא חייבת לחזור על הטבילה הזו שוב לאחר שתגזור ציפרניה כי הטבילה הקודמת לא הועילה.

למעשה: אם עדיין לא טבלה והיא ביום חול, חייבת לגזור הציפורן, ואין לה לטבול כך בשו"א, כי זה מעכב את הטבילה לכתחילה.

אם כבר טבלה עם הציפורן והיא ביום חול אזי תלוי אם היא במקווה תגזור הציפורן ותחזור ותטבול, ואם כבר שבה לביתה ולבעלה, אזי אינה צריכה לחזור ולטבול לכולי עלמא.

אם עדיין לא קיימה אישות עם בעלה אך רק חזרה לביתה לדעת הרמ"א תחזור ותטבול.

אם היא בשבת ושכחה לגזור ציפרניים אך הן נקיות לחלוטין, אם יש גויה במקום כדאי שתגזור על ידה בשינוי, ואם אין גויה כך שאסור לה לגזור לה את הציפרניים, להשולחן ערוך יכולה לטבול כך, ואילו להרמ"א תמתין למוצאי שבת תגזור ותטבול.

לכן מן הראוי שכל אישה ביום חול ובפרט בערב שבת כשגוזזת ציפרניה תשים לב לא לשכוח שום ציפורן של ידיים או רגליים.

ייתכן שבציפורני רגליים הרמ"א לא יחמיר כ"כ באם מדובר בשבת או שלנתה עם בעלה משום שההקפדה על ציפרני הרגליים נמוכה יותר מאשר ציפורני ידיים הניראים לעין.

הגודל הסביר של ציפרניים גזוזות הן שאינן עוקפים את הבשר.

 

מהי התבגרות מינית?

כל נער בגיל  13 בערך מגיע להתבגרות שזה הכנה להיותו נשוי המביא ילדים, בדורות עברו נישאו בגילאים אלו וגם הקימו משפחה, אמנם בן 18 לחופה, אך היו דורות שהקדימו היו שאיחרו תלוי במצב הקהילתי מדיני כלכלי של המקום והזמן, כיום נהוג לעבור את הגיל הזה כתוצאה מהכנה מתאימה לנישואין הדורשת בשילות נפשית וידע מתאים שלוקח יותר זמן להשיגם.

מ"מ הגיל הביולוגי המתאים הוא כבר מגיל 13 בערך אצל איש, ואצל אישה כבר מגיל 12, הרעיון התכנוני של הבורא היה שלנשים ניתנו את הכחות הנצרכים מוקדם מן האיש,

אצל האיש הבשלת המערכת המינית היא גם עדות לכך שיש לו מספיק כח נפשי וגופני להיות אחראי על מעשיו והתנהגותו, ולכן גם בית דין מענישים ענש מגיל זה, וגם חיוב מצוות מתחיל בגיל זה, במקביל מגיעה גם חובת שמירת הברית, כי בהתאם ניתנו לו כחות שמירה ע"ע, דעת התורה היא שמגיל 13 נער יכול לקחת אחריות מלאה על עצמו מבחינת המצוות. ניתן לקבל את דעת העולם שנער נחשב חסר אחריות עד גיל 18, בדברים של אחריות סביבתית קוגנטיבית, כגון רישיון נהיגה, נשיאת נשק, אך לגבי אחריות למעשים פליליים דעת תורתנו הק' היא שזה כבר מגיל 13.

אמנם גם ביהדות מענישים אדם בדיני שמים מגיל 20 אך זה לעניין התערבות דיני שמים במעשי האדם כאן בעוה"ז מסיבות הנהגת שמים וכו'. אך למעשה בי"ד רשאי לעונשו מגיל 13 וכן עונשו למעלה בעוה"ז גם מגיל13

לא תחושת האדם בקטנותו או גדלותו היא הקובעת את בגרותו אלא יכולת נפשית אחראית להתעורר ולהיות פעילה היא הקובעת, כלומר גם אדם בגיל 40יוכל לומר לשופט שאינו חש מספיק בוגר ומרגיש שאינו שולט בעצמו וכתוצאה מזה נהג בחוסר שיקול דעת ומאידך גם קטן יכול לומר אני "גדול".. הרעיון הוא הבשלת המוח ופרופרציית המבנה הגופני, שזה יסוד לשליטה קוגניטיבית מנטלית של האדם, ואם אדם חש חוסר יכולת באחריות כתוצאה מהעדר ידע והרגל, זה כבר חוסר בחינוך שזה סיבה להתחשבות בלקיחת האחריות מצידו אך יכולת החינוך להיות אחראי קיימת כבר מגיל 13.

ובהנחה שאדם מודע להבשלת הכחות האלו עליו להפוך אותם לרציניים ולא לילדותיים. כך שאם יתבונן בכך יגלה עולם פוטנציאלי מופלא של הצלחה בתחומים רבים, בדורות עברו בגילים אלו היו שהקימו חברות ענק, מוסדות, ניהלו עסקים מסועפים פרנסו משפחה הקימו בתים, וכו' וכו', הכח קיים תלוי במידת ההפעלה הבגרותית הרצינית של המתבגר לעולם.

נכון שכיום המגמה היא דחיית נקודת ההוצאה של היכולות לפועל, ובגלל זה גם אנשים מאחרים נישואין, מאחרים עיסוקים, הבאת ילדים וכו', אך זו מגמה חולשתית מודרנית, אך מי שירצה ירויח בגרות מידית, ידוע שילדים במצבים סוציאליים קשים מתבגרים הרבה יותר מהר מילדים מפונקים, כך שההתבגרות קיימת ולהוציאה לפועל באופן נכון ובעיתוי זה עניין של המתבגר ולפעמים באחריות הסביבה החינוכית שלו.

הבשלת הכוחות להקים משפחה כוללת את האיבר הקדוש של האדם שבו מבצעים את הברית לצורך הקטנת התאווה [כמופיע בחז"ל, שעוד טרם יבוא היצר יידע האדם שכבר כרת ברית עימו לה']  הרעיון הוא שהאדם לא יגיע להתפרעות מינית כאומות העולם המגיעים לכדי בעילת בע"ח כבלעם הרשע שהיה בועל אתונו, שם לנו הקב"ה אות ברית על האיבר להקטין התאוה ולהביאה לשליטה חוייתית מועילה ובונה ולא בלתי נשלטת ומהרסת.

איבר זה בנוי בצורה של הקשחה בזמן גירוי, ובאם יש שפשפוף האיבר בידיים וכדו' גם לכדי שפיכת זרע.

החזון איש כותב בספרו שלא ייתכן הוצאת זרע ללא הקשחה של הגיד, וכן ללא שיפשוף האיבר כלל בזמן ההקשחה, והוצאה עצמית ללא שפשוף וגירוי קורה רק לזב שמוציא זרע בנטיפה ללא שליטה, ובספרות הרפואית זה מוגדר כמצב חולי.

קישוי ייתכן מכמה סיבות חלקם בשליטת האדם וחלקם פחות בשליטה. המצב הרגיל של קישוי זה אדם שמתאוה לזיווג עם אישה, וזה מתעורר בראיית נשים או ריבוי זרע המגיע מגדילת הגוף או עודף מזון.

ובמסגרת נישואין כשירה, האישה מתעברת ובכך מביאים ילדים לעולם, וכך דור מביא דור וזו מצווה גדולה מאוד. ולולא דחף עצום זה שניטע בנו לא היה המשך לעולם האדם, גירוי מוגבר זה שניטע בנו הוא לצורך הבאת האדם לרצות נישואין והבאת ילדים לעולם, בלי דחף עצום זה אדם היה נמנע מלהתחתן בגלל קשיים ומצוקות כלשהם של החיים, ואז היה חי לבד וללא עיסוק בפריה ורביה, הקב"ה שרצה להבטיח את היקום נטע כח זה שהאיש ירצה מאוד מאוד את הקשר עם האישה על מנת להתחתן בלי להשתמט ולברוח מעול החיים

סיבה נוספת לכח זה היא שלימוד תורה עם יצר הרע טעים יותר מלימוד תורה בלי, כלומר סברא בגמרא הרבה יותר טעימה עם יצר הרע מאשר בלי יצר הרע. חז"ל מגלים לנו שהיה תקופה בעבר שניסו אנשי כנסת הגדולה לבטל את היצר המיני שיש לאדם כשם שביטלו את היצר לעבודה זרה, אך לבסוף שינו את דעתם והחליטו להחזיר את היצר המיני, הסיבה לכך היתה שבזמן הביטול של היצר ירד טעם הלימוד תורה, ואפילו בעלי חיים לא עסקו בפריה ורביה ולא היה ביצים למאכל, מכורח זה החליטו חז"ל להחזיר את היצר המיני, מזה נלמד את חשיבות היצר שהוא מיועד לתועלת חשובה ולא סתם תקוע באדם וצריך להתמודד איתו.

איך ניתן ליהנות מן היצר בזמן הלימוד? פשוט מבצעים הסבה של רגשי היצר המיני לעסק התורה, ומגלים סיפוק והנאה מיוחדים. הקב"ה נתן לתורה אלמנטים זהים לזיווג עם אישה, "דדיה ירווך בכל עת" "הלומד תורה בפני עם הארץ כבועל ארוסתו בפניו", כלומר יש בחינה של ביאה וקשר אישות בין הלומד לתורה אם הוא מפנה את כחתיו לכך.

ידועים גדולי ישראל בכך.

גם בספרות המדעית כח המין מוגדר כ"כח הקישור" בעזרתו האדם מתחבר לדברים ומפתח אהבה אליהם בלי להשים לב, וכך גם עובד עולם השיווק והפרסומות, מה הקשר בין חטיף לתמונת פריצות או בין מעדן לתמונת אישה? כשאדם מתעורר בקשר מיני הוא מתחבר ומפתח אהבה לדבר, נשות מכירות מתלבשות באופן מגרה, וכ"ז על מנת להשפיע על שיקול הדעת של הלקוח ולאלצו לקנות דבר שאינו חשוב לו, ורק בשביל הפיתוי.  משכך הפניית הרגש המיני לעסק התורה מביאה לאהבה וחיבור,

כיצד? כשאדם נרדם עם מחשבות תורה הוא למעשה מתחבר עם התורה, כשאדם משוחח בלימוד בדרך הוא מתחבק עם התורה, כשאדם כותב חידושי תורה הוא מרגיש ידידות ריגשית עם התורה, וכו'. הכל ניתן להכוונה.

כיצד האיבר מתקשה? זה יכול לקרות כשרואה נשים, או כשמהרהר בהן בלא לראות אותם, ובגמ' מבואר שעריות באונס ה"ז חייב מיתה, משום שאין קישוי לאונס אלא לדעת, כלומר התגברות התאווה לנשים היא המקשה. ומשכך יש לחייב על כך, וברמב"ם מבואר שביאה האסורה היא באיבר קשה ולא באיבר המדולדל, משום שבזה מעורבת דעתו, זה פעולה מצידו. והקשחת האיבר מחייבת נתינת הדעת על מה שקורה בו ואם ישלוט בדעתו לא יתקשה האיבר כלל.

ובהלכה מבואר כל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, בגלל שעצם הקישוי נובע מהתיחסות, כלומר לא תיתכן בעולם קישוי או הוצאת זרע ללא התיחסות אקטיבית ופעילה בקום ועשה מצד האדם, וזה אומר שהאדם יכול לשלוט בכך.

לפעמים כתוצאה מהעמסת אוכל או התרגשות יתרה, או קימה בבוקר האיבר מתקשה, אין בכך בעיה הלכתית כי מדובר בקישוי שאינו נובע מגירוי מיני אלא ממצב תפעולי של הגוף באופן עצמי, מה שכן צריך להיזהר זה, לא להמשיך אותו, אלא להסיח דעת.

כל קישוי האיבר מצריך ריכוז והתיחסות מחשבתית, אם אדם נזכר בטירדה כלשהי אחרת פתאום יחלוף הקישוי, זוהי עיצה טובה לאדם שנקלע למצב קישוי ומנסה להשתחרר מכך, שיסיח דעת לנושא מטריד אחר וממילא האיבר יתרכך, כלומר לא לנסות להפעיל עליו איזה שהוא כח נגדי כי כל התיחסות לאיבר אפי' במטרה לרככו מפעילה עליו גירוי נוסף, [בדיוק כמו אדם לחוץ שמנסה להרגיע את עצמו בלחץ..פשוט להעביר נושא!] והאפשרות היחידה לרככו זה הסחת דעת למשהו ששומע או רואה מיד לנגד עיניו ומפתח בו התמקדות מסקרנת או מעוררת תשומת לב שבכך דעתו מוסחת והאיבר מתרכך.

כמו כן ניתן להיעזר בשטיפה במים פושרים, ללא מגע יד, או בנשימות עמוקות, דרך האף היורדות אל הבטן, משום שנשימות קצרות דרך הפה מעלות את רמת האדרנלין והריגוש עד לאיבוד שליטה, כמו"כ יש לאלחש את מקום האיבר כי הקשחתו יכולה להיות מעודף מגע כגון בגד אדוק לאיבר וכו' שבתנועות גוף מחכך ומקשיח, או לעסוק במשהו מענג מסגנון אחר. [בכלל חשוב לפתח עינוגים מגוונים שניתן לברוח אליהם בזמן שאדם מחפש עונג, כגון מוזיקה, פעילות גופנית, אסיפות חברתיות, יצירה בסגנון של כתיבת חידושי תורה, הרצאת דברי תורה וכו']

דרגות בפעילות המינית:

ישנם שלבים שונים בפעילות המינית, ראיה, התבוננות, התרגשות, הקשחת הגיד, הוצאת זרע, אינו דומה אדם שנכשל בראיה לבד לאדם המתבונן ומתעמק בכך, ואינו דומה המתעמק למתרגש גופנית מכך, ואינו דומה המקשיח גיד לבד למוציא ממש זרע, ואינו דומה המוציא זרע פעם אחת לכמה פעמים, ואינו דומה המוציא זרע בכוונה תחילה לשוגג, או לאונסו בגלל פעילות גופנית או התרגשות בלתי נשלטת בזמן שינה וכדו'.

אמנם יש התיחסות חמורה בהלכה לכך ובזוהר אף י"א שאין לכך תיקון וי"א שזה חמור מכל העבירות, אך צריך לקחת את זה בהיגיון, הרי ה' לא רוצה שנשבור את הכלים בעיקבות נפילה בחטא, ונתגלגל לבאר שחת ח"ו, אדרבה הוא מחפש לראות אותנו מתעודדים וגודרים את עצמנו להבא,

מדובר בחטא שמוזכר בתורה בעניינים של ער ואונן ושם מבואר שהעונש הוא מיתה בידי שמים, שם החומרה היתה רבה מאוד שנענשו מיד בגלל היותם נשואים ולכאורה לא היה להם כל סיבה להוציא ז"ל, כמו"כ שם זה היה למטרה גשמית ובאופן עיקבי ללא חרטה או חזרה בתשובה.

כך שאם אדם נכשל בכך מסיבה כלשהי ח"ו וליבו מר עליו, ואינו במצב נישואין ואינו שותה כמים עוולה, הוא כבר רחוק מאוד מהסיפור של ער ואונן, ועליו לחשוב על העתיד איך אני עוצר ולא איך היה ואיך אני אשם ואבוד.

החובה היא לא להגיע למצב בלתי נשלט, ההתיחסות החמורה על האדם היא לפני שהגיע לגירוי שאז כן היה במצב שליטה ע"ע כי בזמן "יצה"ר לית מאן דמזכיר יצר טוב" מדוע הביא עצמו לכך?! ואי איכא דרכא אחרינא פושע הוא כלומר על האדם להתנהג נכון במבוא לחטא ששם עדיין הוא לא "מודלק", להתרחק ממקומות בעיתיים, להסיח דעת מטורדנות של תמונות במחשבה, והיה אם נקלע למצב ו"התגלגל" לחטא שינסה לעצור בכל אחד מן התחנות לעיל, ואם לא הצליח עד שנכשל, עליו לחשוב על העתיד ולא על העבר!

היצה"ר בונה את התשתית להפיל את האדם שוב ע"י כך שנותן לו לחשוב על הטרגיות שקרתה לו, ובניגוד לשאר העבירות שמחשבת החרטה צריכה להיות על "חבל שחטאתי" בחטא הזרע האדם צריך לחשוב על להבא, האדם בסיום החטא צריך לחשוב מיד: "לא יודע מה היה זה לא מעניין אותי, איך אני חוסם את עצמי להבא!" ואז להעלות על הכתב איך קרה ש"התגלגל" ומה בדעתו לעשות על מנת להתרחק מן המוקש האחרון שנפל בו, וכך לשנים רבות שידע שכל פעם עלול לצוץ מוקש חדש, ומלכתחילה צריך לנסות לגלות את המוקשים החדשים [יצה"ר מתחדש בכל יום] ואם נפל במוקש חדש שהגיע בעיקבות הגיל החדש או המקום החדש או ה"דור" החדש, מיד יעשה "תחקור מבצעי" איך קרה מה היה היכן איבדתי שליטה ואיך אני עושה שסיפור זה לא חוזר ע"ע.

להאמור העבודה היא מידית בסיום החטא, עם דף ועט איך אני חוסם אפשרות חטא כזה לחזור על עצמו, ולא להתמקד לרגע באשמת העבירה.

יבוא גיל וכח נפשי מתאים ונתמקד בכל חטאות נעורים ונבצע עליהם תשובה מאהבה בכח איתנים וחזק, בגיל הצעיר המערכת הביולוגית פועלת בצורה כזו שכשזרע יוצא שלא במקום מצווה, הוא מוריד את ההורמונים החיוניים והאדם נמצא בצלילה ריגשית תחושתית למטה ואז הוא עלול לחזור חלילה על החטא על מנת להרים את עצמו שוב באיזה תענוג כלשהו ואז הוא במחול קסמים נכנס למערבולת ומגביר מהירות עד שהוא נהיה מטורלל לגמרי ומסתובב כהלום יין המחפש ין בכל מחיר ומצבו בכי רע

-ולצאת מכך הוא צריך להתנגש באיזה אירוע מכונן שיצליח לנטרל אותו לזמן מה מן ההלם התאוותני שלו ואז להתאושש מעט ולברר על תחנת הצלה רוחנית קרובה בדמות איש, רב קרוב לליבו, חבר יר"ש שמרגיש שיכול לעודד את רוחו וכדו'.

בספרי מדע מובא שהפחד והחרדה מביאים לאיבוד שליטה על תאוות המין, זו גם הסיבה שצריך מחיצה בין גברים לנשים בהלווית המת, בדיוק כשם שרכב שמחליק בשלג אסור לו להיעזר בעצירה כי אז הוא התנתק מן הכביש לגמרי והוא מרחף אלא בהמשך נסיעה הלאה לכיוון הנכון הוא נאחז עוד בכביש עד לכיוון הרצוי. כך בעניין זה לא לנסות להיכנס לבלימה ותהייה של אשמה אלא להמשיך הלאה ולהכניס עוד אמביציה להתרוממות רוח ולנסות להגן על הפעם הבאה יותר חשוב ממה היה בדיוק וכמה קלקלתי.

בס"ד

ההדרכה שלנו

ישנם שני סוגי הדרכות הידועות כיום, א' הדרכה מסורתית ב' הדרכה אקדמית, ג' הדרכה יהודית רלוונטית.

בעוד ההדרכה המסורתית אינה פוגשת את צורת החיים החדשה וההדרכה האקדמית דוחפת ליעדים מפוקפקים, אנו מציעים כאן את ההדרכה היהודית הרלוונטית ועמה פירוש לצורת החיים החדשה על פי הגנוז בסתרי התורה.

לצערנו התפיסה האקדמית שבנויה על פסיכולוגיה ופלורליזם מודרני, מקבלים מקום גם אצל מטפלים חרדיים בתום לב מתוך מחשבה שיש בעיה ויש פתרון, יש היגיון ויש ניסיון. ועל פניו קשרי בני זוג נראה אפי' לא קשור לזווית יהודית אלא לתחום טכני ללא צורך במבט יהודי, כי "העיקר לסדר את בני הזוג".. בדיוק כמו בפיזיקה לכאורה.

אלא שזה ממש לא נכון כי כל שדה התנהגות האדם הוא עניין רעיוני ולא טכני, אם האדם היה ללא נפש או לכה"פ נפש בהמית בלבד היה שייך בו טכניזציה, אך האדם הינו בעל נפש תודעתית, המכונה בחז"ל נפש אלוקית, בעזרת השכל ניתן לקבוע תצורות בנפש.

וכשמגיעים לתודעה א"א להתעלם מתודעת נסתרות התורה על נפש האדם. וכבר אמרו חוקרי הפסיכולוגיה על עצמם ששלושת רבעי שקר, [כי אין כלים מדעיים לבדיקה], והשאר חצי אינו מוכרח וחצי אמתי שכל סבתא אומרת לנכדה.

באתר שלנו "בניין עדי עד" ואצל המדריכים הייעודיים שלנו תקבל תדרוך לאורח החיים שאתה חי עם שלל חידושיו מצביו והתפתחויותיו על פי פיענוח משמעויות נכונות למקרים אלו ממקורות בגמרא בהלכה וחז"ל.

קח לדוגמא את עניין התקשורת הדיגטלית האם היא הביאה זוגות לקשר טוב יותר או פחות? האם יש כלים לתעל זאת להטבה כלשהי? או עניין שעות העבודה המכריחות להיות כמעט 80% משעות העירנות חוץ לבית איך מתמודדים עם זה? או המצב של שני בני הזוג בעבודה יחד? או יחסי עובד ועובדת על כל המסתעף? ומי מדבר על גידול ילדים מעולים בעידן הורים עסוקים למעלה מהראש?

-אלו שאלות שלא נחקרו עדיין בפלס התורה באופן פומבי,

כל אלו דורשים הדרכה יהודית רלוונטית, הכי קל זה לומר שהחיים השתנו ואיתם גם היעדים ואז בכלל נפטרו כל הבעיות, וזה הגישור המודרני: אם נמצאים רוב היום מחוץ לבית הרי שעבודה הוא הבית הטבעי לקשור קשרים, ועל הבעל לא לקנא לאישתו ולהציק לה..

אסונות הפלורליזם גומדו בדעות מתירניות כפרניות וחלקם כוסו במעטה של צדק ושוויון והיגיון חברתי, במטרה של לעשות טוב, וכשזה מגיע בעטיפה כזו היא מתקבלת כתורה מסיני -במסדרונות המכונים ל"מטפלים זוגיים", וברגשות מציאת האור לתיקון החברה.

מאידך תמימות ביחס ל"צורת החיים החדשה" מסוכנת לא פחות, הניזוקים החזקים בעיקבות ההתפתחויות הם תמי הלב, הם המתגרשים הראשונים בעיקבות הדיגיטל, הם הנופלים הראשונים במקומות עבודה וכו'

ויש לשים לב!! הטיפול בצורת החיים החדשה הוא מניעתו מהתחלה! רק מתחילת הנישואים ניתן לתפוס קו הצלחה בחיים אלו, וזה מצריך הדרכה רלוונטית לפני הנישואין!!

בירור תמציתי ל"צורת החיים החדשה".

איסור מסירה מיד ליד בנידה

א' שמירת נגיעה והושטה מיד ליד

בתורה כתוב ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב, פירשו בגמרא שהאיסור הזה אמור גם על נגיעה וגם על ביאה ממש.

בחז"ל מבואר שחיבוק ונישוק אישה נידה אסור מהתורה, ובכלל זה כל מגע חיבה, ושאר נגיעות שאינן של חיבה אסרו חז"ל על פי הסיפור שהיה עם אליהו הנביא שהורה לאישה שבעלה נפטר בקיצור ימים ושנים שמכיון שלא הקפידו על שינה במיטה מחוברת לכן נענשו, ובאותו עניין מבואר גם שכל נגיעה אסורה וכן כל רמז של חיבה אסור.

כלל דיני הרחקות נכנסים לשני קטגוריות: א' "מגע" והמסתעף [יחסים, הושטה, זריקה, נגיעה, וכו'] ב' "הרגל דבר" והנכלל בו [אכילה מצלחת אחת, ישיבה על ספסל אחד, מיטה אחת, שליחת כוס של יין הצעת מצעים עבורו בפניו, ישיבה על מיטתה, אכילה משייריה, וכו']

כל אישה מגיל הבגרות כשמקבלת מחזור ראשון היא במצב נידה, עד שתיטהר במקווה כדין.

בהלכה כתוב שתיקנו שלא תטבולנה הבתולות במקווה על מנת שלא ייכשלו בהם, ולכן מקובל במקוואות שנשים נשואות בלבד תטבולנה, ברור הדבר שאם בכ"ז טבלה במקווה ים וכדו' שאין בה איסור נידה שעוונו כרת.

למעשה: זוג שאינם נשואים אסורים במגע מכל סוג שהוא, יחסים אינטימיים, רמיזות אינטימיות וכדו'.

זוג נשוי: לאחר טבילה במקוה עד המחזור הבא היא טהורה, בזמן זה כל סוגי קירבה הם עניין של מצווה גדולה, ערכה של המצווה בלתי ניתן לתיאור ויש כמה מצוות דאורייתא בכך: עונה, ואהבת לרעך כמוך, עונג שבת  ולפעמים פרו ורבו ועוד, כך שריבוי העניין הזה לזוג נשוי הוא בדיוק כוונת הבורא והבריאה.

באם האישה לאחר מחזור טרם תהליך טהרה אסורה ביחסי אישות באיסור כרת רח"ל ובמגע וכן "הרחקות". [ניתן לקבל תדרוך הלכתי למייל, יש לפנות לצור קשר באתר].

ב' כבר הושיטה לעברו:

בני זוג נשואים [ובזמן שהאישה נידה\טמאה\אסורה\ראתה דם] אסורים במסירה מיד ליד, לכן אם צריכים להעביר משהו יניחו על שלחן וממנו השני ייקח, ואם זה ליד אנשים יימנעו מכך, ובאם כבר הושיטה לו אין לקחת ממנה אלא ימנע ממנה בתואנת ביטול שאינו צריך עתה את הדבר ובכך יצילו עצמם מאיסור הושטה,

ובאם בדיעבד לקח ממנה לא יחזיר לה, אלא ישגיחו על עצמם לא לטעות בכך.

איסור זה התקבל גם אצל בני ספרד, ועניינו שלא יבואו למגע גופני בטעות תוך כדי ההושטה וכן מניעת קירבה רגשית.

אין איסור לאהוב את האישה או להביט ביופייה בזמן נידתה ,אדרבה היא זקוקה לקרבה ותמיכה רגשית יותר ולכן ההקפדה על ההרחקות הם עניין טכני כגדר בפני הפיתוי.

 בני זוג שמחליטים לצאת לטיול מיד אחרי החתונה אפשרי או לא?

אם הכלה אינה נידה מותר ואף רצוי וחיובי לצאת לטיול, כל חוויה מדבקת הלבבות ומתקיים בכך מצוות "נקי יהיה לביתו" וביארו המפרשים שהעניין הוא שהתורה רצתה שבני זוג יתחברו רגשית זל"ז ותקופת החיים הראשונה ביחד היא המסוגלת לכך ביותר. לכן נקי יהיה לביתו שנה אחת.

מאידך אם האישה אסורה אזי בהלכות נידה מופיע שיש איסור לצאת לטיול שהנסיעה היא ברכב לבד, כלומר ג' תנאים: א' כלי תחבורה. ב' לבד. ג' מטרת טיול. כששלושת תנאים אלו מצטרפים אסורים בטיול. אך כשחסר תנאי אחד כגון: אם זה ברכב עם עוד מישהו מעל גיל 3 או לא למטרת טיול או לא ברכב אין איסור כלומר מספיק תנאי אחד שאינו מתקיים והם יכולים לנסוע ברכב.

מקורות הדברים: בב"י סימן קצ"ה מביא מספר תה"ד: שאוסר ישיבה על ספסל אחד, כמו"כ נסיעה יחד בעגלה לטיול,

המעיין בדבריו שם יראה שהאיסור הוא אינו עניין של ישיבה בספסל אחד, משום שספסל המתנדנד בישיבת השני והם יושבים יחד ומזיזים אחד את השני זה איסור מצד עצמו, ואילו בטיול האיסור הוא עצם היציאה לבד בעגלה לטיול,

לכן אם חסר את אחד משלושת התנאים: א' מטרת טיול. ב' נסיעה בכלי רכב. ג' נסיעה לבד ה"ז מותר.

לפיכך:

בני זוג הנוסעים לבד לסידורים כלשהם מותר, כי אין זה לטיול.

בני זוג הנוסעים באוטובוס  לטיול מותר בגלל הצטרפות הנוסעים נהג וכדו', ואינם לבד.

בני זוג ההולכים רגלית לטיול לבד מותר משום שאין את החיבה של כלי רכב.

יציאת בני זוג לטיול בזמן נידתה לא משנה מתי, צריכה את ההיתר הנ"ל וכשחסר אחד מההגדרות לעיל מותר.

יש לשים לב שלהיתר של מצטרפים עימם אנשים נוספים לטיול שזה מותר כי אין את החיבה הגבוהה של בני זוג יחד לטיול בכלי רכב, זה אמור גם כלפי ילדיהם וילד מגיל 3.5 + שכבר נחשבים למישהו זר המונע מהם קירבה יתירה.

[מיותר לציין שכל האמור למצוא היתר לטיול היינו לטיול עצמו ולא לקיום יחסים או ביטול דיני הרחקות השייכים באישה נידה]

אישה טהורה שמצאה דם בניגוב בנייר.

כידוע אישה שרואה דם מן הנרתיק נהיית נידה ואסורה בקיום יחסים עם בעלה, דבר זה מפורש בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה כימי נדת דוותה תטמא, ואיש השוכב את אישה נדה כתוב בויקרא י"ח ונכרתו הנפשות העושות התעובות האלה מקרב עמם כלומר איסור כרת.

בהלכה מובא שני אפשרויות לאיסור נידה: או בהרגשה, ע"י עד בנרתיק, שאז היא אסורה מדאורייתא, ללא היתר כלל. או "כתם" כלומר ראיית דם שאין ברור באופן ודאי שזה ממנה, שבזה באו חז"ל ואמרו שלמרות שמדין תורה אין הרגשה בכ"ז יש לאסור אותה כדין נידה לכל דבר, והיא ענושה על כך  ב"כרת מדבריהם".

חז"ל סייגו את האיסור של כתם ולא אסרו בכל מקרה של מציאת דם סביבה שיכול להיות שבא ממנה, אלא התירו כשיש במה לתלות כגון שהתעסקה בדם אחר, ומכיון שייתכן שזה הגיע משם השאירו אותה בטהרתה, כמו"כ אם יש תליה שלילית היינו דם שאינו סביר שהוא ממנה, כמו"כ אם יש נדה בסביבתה שאפשר לתלות שממנה בא. וכמו"כ לא גזרו בפחות מגריס, או צבעוני, או אינו מקבל טומאה

יש לברר האם ניגוב אחרי שירותים שמצאה בנייר דם ה"ז כתם ושייך בו דיני כתמים או שזה ראיה בהרגשה?

ראיה בהרגשה מבואר שצריך הרגשה ממש, כך שניגוב זה אינו הרגשה שנחשיב זאת לדין תורה, ורק עד שממש נכנס פנימה שייך לומר שהוא כהרגשה.

אם כך הדבר הרי שזה נחשב כתם. אלא שיש לדון שאם זה כתם האם יש במה לתלות ולהתירה?

למעשה: רוב הפוסקים נוקטים שאם מדובר בפחות מגריס [גודל של מטבע 5אגו'] ה"ז טהורה, ואין צירוף הכתמים לגריס, אך צבעוני או אינו מקבל טומאה אינו סיבה להקל במקרה זה כי הכתם נידון כנמצא על גופה ולא על הנייר,

כמו"כ אם ניתן לומר שהדם הגיע מפצע הסמוך וכדו' שזה לא מוחלט שמקור הדם היחיד הוא נרתיק האישה יש להתיר מדין תליה בכתמים.

בכל מקרה יש להתייעץ עם רב מורה הוראה [ראה בצור קשר באתר] כי יש בכך פרטים רבים שיכולים לקבוע שאולי בכל זאת האישה אסורה.

 

זוגיות מביאה את האישה לחשיבה והתנהגות כמו בעלה. היתרון: המעלות שלך יקבלו ממד כפול, האחריות: החסרונות יצטרכו תיקון, או לכל הפחות אי הזדהות עימם.

הרעיון:

כשאנו מדברים על מיזוג ואיחוד של בני הזוג, ליצירה אחת של אדם, בהכרח אנו חייבים להתבונן היאך שני בנ"א שבחלק מהדברים מנוגדים והופכיים יכולים להתאחד, ומה עם החלק השונה שבניהם?

"אישה לומדת הכול מבעלה", אפי' מריבה עם הבעל, שבזה לכאורה היא צריכה להיצמד למה שהיא באמת.. ולפעול לפי הבנתה כי היא פועלת נגדו..  גם את זה היא לומדת ממנו. ולחיוב –האישה בתכונתה הבסיסית נבראה שמעוניינת באופן טבעי להעתיק את בעלה בכל, [בזמן שהיא אוהבת אותו ורואה בו את האיש הטוב והנפלא בעבורה], היא פשוט הראי של הבעל, היא תלמד ממנו את מידותיו הנהגותיו וכו'.

זה כל כך טוב אבל עם הרבה אחריות, משום שכך הבעל יכול להתנהג הכי טוב בעולם, והיא תלמד ממנו -דפוס חיים חיובי -של אופטימיות, כבוד, צורת חשיבה, מבט על החיים, וכו' ולמרות שזה מלאכותי וקשה, התועלת תהא  שהוא יגלה שרעייתו תתנהג אליו באופן זה בדיוק, כי כך למדה ממנו.

להאמור גם אם יש ממש הצדקה להתפרץ לכעוס לגנות וכו' בכ"ז המחיר שזה יחזור אליך באותה צורה אינו כדאי כלל…, כך עם הילדים וכך עם האישה, האדם לא צריך להתאמץ להתוות קו בביתו, בטח שגם לא לחנך את רעייתו, פשוט ביותר: כפי הדיבור שלך היא תדבר אתך, כפי המידות שלך היא תנהג אתך, כפי המהות שלך בפועל היא תתנהג אתך.

וכמובן שהיא לא תתנהג כפי הבנתך איך רצוי להתנהג, אלא כפי מעשיך!! הבנתך את ההתנהגות הנכונה לא תשפיע עליה, אם במקביל אתה נוהג גרוע, ובכ"ז אם היא תראה שלכה"פ אינך חפץ ומזדהה בהתנהגות שלילית היא תימנע מלהעתיק התנהגות זו.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים rav.chatanim@ gmail.com:]

 

 

 

 

 

"ושמחת בחגך"

מתי?

בשלוש רגלים. בחומש דברים: דברים ט"ז ט"ז וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וברמב"ם הל' יו"ט פ"ח הי"ז שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב

על מי המצווה?

האדם על עצמו, ולדאוג לכל סביבתו שישמחו. דברים ט"ז אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

וברמב"ם בהל' יום טוב פ"ח הי"ז וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו

היכן?

בכל מקום שהאדם נמצא. ספר החינוך.

כמה זמן?

מלשון הרמב"ם והשו"ע משמע כל ימי החג, כלומר ניתן לקיים את המצווה שהיא מ"ע דאו' של ושמחת בחגך בחג פעם אחת ויותר מזה.

איך לשמוח?

כברמב"ם הל' י"ח. כיצד הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים

מה השיעור?

אמנם ישנם מצוות שיש בהם שיעור כגון מינימום לאכילת מצוה וכו', או מקסימום שלא יהיה בל תוסיף, משא"כ לגבי מצוות שמחה בחג הזמן מתחיל מרגע הכניסה עד רגע היציאה אין מינימום או מקסימום מבחינת כמות או איכות השמחה, ואמנם אין הגדרה מה נקרא שמחה, מסתבר שכשאדם מרגיש שמח זה ביצוע המצווה, וישנם דברים שבכחם ודאי לשמח כגון בגדים לנשים, מתנות לילדים יין למבוגרים וכו'.

מדוע? 

השמחה צורך הנפש, ובכוחה לרפא ולעדן את רגש האדם, ולהביא את האדם לרוממות הדעת והמעשים, ומכיון שכל דבר ראוי לקדש כך את השמחה ראוי לקדש וזה יהיה רק כשהיא תהיה לשם שמים. כמבואר בספר החינוך מביא במצוה תפ"ח משרשי המצוה: לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכלתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

 

מקורות:

בחומש דברים: דברים ט"ז ט"ז וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

הרמב"ם בהל' יום טוב פ"ח הי"ז שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:

יח כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט-ד) 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם'

החינוך: מצוה נד.

היא שצונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה (דברים טז-יד) " » ושמחת בחגך", והיא מצוה שלישית מן השלש מצות שנוהגות ברגל. וענין הראשון הרמוז אלינו בצווי זה הוא שנקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם הנקראים בתלמוד שלמי שמחה: ומהקרבת שלמים אלו יאמרו (גמרא חגיגה ו-ב) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (דברים כז-ז) "וזבחת שלמים" וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בחגיגה, ובכלל אמרו (דברים טז-יד) "ושמחת בחגך" מה שאמרו גם כן לשמוח בם במיני שמחה ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק מיני פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכל ניגון ולרקד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה, זה כולו נכנס באמרו (דברים טז-יד) "ושמחת בחגך". ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמרא (גמרא פסחים קט-א) שחייב אדם לשמח בניו ובנותיו ברגל במה משמחן ביין, ושם אמרו תניא רבי יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז-ז) "וזבחת שלמים" עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר (תהילים קד-טו) "ויין ישמח לבב אנוש". וכבר אמרו גם כן (גמרא פסחים קט-א) אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, ולשון התורה הוא שנכלל בשמחה זו האנשים החלושים והעניים והגרים באמרו יתברך (דברים טז-יד) "והלוי והגר והיתום והאלמנה". (ראה, קרבנות הלכות חגיגה פט"ז):

 

תפח. מצוה לשמח ברגלים.

לשמח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב וזבחת שלמים. והדר » ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו, ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט, א) חיב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכלתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.