עניין טבעת הנישואין מבואר בגמ' בתחילת מס' קידושין: על ידי שהבעל נותן באצבע האישה את הטבעת ואומר לה הרי את מקודשת לי, היא נהיית נשואה לו באותו רגע, וחלים בה כל דיני אישה נשואה.

בתוס' מבאר שהרעיון ל"קדש" את האישה האו כמו בדיני הקדש שכל מוצר הקדש הרי הוא אסור לעולם באיסור שימוש אפילו כל שהוא, משום קדושתו וערכו המיוחד לצורכי "גבוה" שזה בית המקדש, כך אישה כשהבעל מקדש אותה היא נהיית נשואה לו ואסורה מאותו רגע לכל העולם באיסור חמור, וכלפי העולם היא נקראת "עריות" ואילו לבעלה היא מותרת ונשואה לו בקדושה.

נתינת הטבעת היא מתנה של דבר שבעבורו חלים דיני הקידושין, אין דבר שיכול לבטל פעולה זו מלבד גט או חלילה פטירה.

מעיקר הדין כל דבר שווה ערך או אפי' כסף ממש אפשר לקדש בו אלא שמנהג העולם בטבעת שבכך יש חיבה והתאמה לדברי קבלה, יש נוהגים בטבעת מכסף אך רוב העולם נוהג בטבעת זהב.

מנהג העולם הרצוי הוא טבעת נישואין חלקה וללא השבחת צורפות, על מנת לא ליצור הטעיה דמיונית ביחס לערכה של הטבעת עבור הכלה שאם תגלה ערך נמוך מהצפיות עלול להיות קדושי טעות חלילה לכן כשמדובר בטבעת חלקה ערכה הוא כפי הנראה לעין באופן פשוט ללא ערך מקצועי נוסף הגלוי לצורפים.

אין האישה חייבת ללבוש במשך החיים את טבעת הנישואין אם כי זה ראוי ומומלץ מטעמי צניעות להבליט את היותה נשואה ושמורה לבעלה.

מטעם זה יש הנוהגות לקנות לבעל טבעת נישואין, צריך לדעת שאישה הנותנת לבעלה טבעת אין לכך משמעות הלכתית כלל, ואדרבה המסדר קידושין יעדיף שהיא לא תינתן תחת החופה על מנת לא ליצור הטעיה הלכתית של מתנה על מנת להחזיר, או קידושי חליפין, והיא יכולה לתת זאת בחדר יחוד וכדו'.

נערך ע"י הרב גבריאל מור יוסף [בווטסאפ] 0504133062