חיים ולדר, המשבר החברתי.

שברון הרוח הקיים בציבור הכללי מעיד על מורכבות גדולה של הכלת האירוע, אנחנו רגילים לפרשנות קלה ולא עמוקה ולכן ללא מחשבה עיונית לא נצליח לעכל את המציאות החדשה.

מה בעצם קרה כאן?

אדם שהכניס תודעה וחינוך ציבורי באופן מיטבי, רבים נעזרו בו התחזקו ממנו ונהנו ממנו חוויה כללית ומעצימה, אין ספק שתרומתו אדירה לכל הציבור, יצא עליו קול של מעשים מכוערים.

מה באשר למעשיו?

התורה הקדושה אומרת "על פי שניים עדים יקום דבר" לא ידוע שהיו עדים, המתלוננות אינם עדים מחמת היותם אישה ובעלי-דבר. כל האינפורמציה שמסתובבת מגיעה ממקורות של רב ששמע נשים נואפות מאונס או מרצון שנחשבות סוטות, ועיתון שמנפח מה שכבר מנופח, וראיות נוספות שניתנות לזיוף.

לסיכום: כל מה שאינו שני עדים אינו נחשב כאמתי בשביל להאמין, אך זהירות צריך לחשוש על פי קול בלבד גם ללא עדים אך לא לקבל זאת כאמת.

האם לאבד את העושר החינוכי מספריו בעקבות האירוע?

מה שלקחנו ממנו והוא נכון מצד עצמו אין סיבה לוותר על כך הפתגם אומר "לא לשפוך את המים עם התינוק", לא בטוח שהעושר ההשכלתי המדעי החברתי שהביא עמו הסופר הזה נוכל להשיגו אצל אנשים כשרים יותר, אפי' כלפי השקפה יש מושג שנקרא "תוכו אכל קליפתו זרק" כ"ש כלפי ייעוץ חינוכי שנכון מצד עצמו, כל אדם רשאי לנהוג כפי נטיית ליבו ומי שלא יודע וסתם קורא את ספריו שיערב לו, מניין לנו שהאדם אינו עשה תשובה וייסורי הלבנת פנים ניקו אותו.

לפיכך כל התוכן החינוכי שנאמר בספרים וכו' והוא אמתי מצד עצמו בלי קשר למי אמרם אין בכך בעיה ללמוד מזה.

האם המעשים חמורים?

כאן יש בלבול גדול: בתורה מעשה אסור הוא מעשה חמור, האיסורים שמוזכרים בתורה: בעילת אשת איש, בעילת קרובות, בעילת נידה, בעילת גויה, אם מדובר בהסכמת הנבעלת שניהם חטאו וחייבים ע"כ מיתת בית דין בעדים והתראה בזמן שבית המקדש קיים, נכון להיום לא ניתן לבית דין כח ענישה רק לעצור את המעשים בכח החוק. ובכפיה מענישים רק את הבועל במיתת בית דין,

בחוק האזרחי מעשה אסור הוא בעילה מתחת גיל 18 למרות שהיא בהסכמה, בעילה של סמכות מקצועית שנחשבת ככפיה, או כל כפיה. מבחינת התורה אין בכך שום בעיה מאחר שגיל מצוות לבן ולבת הוא הגיל הקובע מבחינת עונשי תורה, כלומר שמגיל זה והלאה אינם נחשבים קטינים ולא מגיל 18 שהרי פעם נשיאו גם בגילאים צעירים, רק עיוות החברה המערבית מחשיבם לקטינים.

בעילה שלא בהסכמה מבחינת התורה נחשבת גזל של הבועל ועליו לשלם תשלום כספי לנבעל\ת לשפות את הנזק, באם מדובר בהסכמה או אי התנגדות אקטיבית נחשב הדבר הסכמה ואין לו תשלום רק במקרה של בתולה שעברה פיתוי שמשלם דמי בתוליה במחיר שרשום בתורה.

לכל מעשה אסור יש תשובה, חוץ מעשרים וארבעה דברים שאין מספיקין בידו של אדם לעשות תשובה, ואחד מהם זה חוטא ומחטיא, אבל אם אדם בכל כחו יתאמץ לעשות תשובה גם על אלו יהיה תשובה, כי אין לך דבר עומד בפני התשובה,

כנגדו כל מי שהוציא שם רע מעבר למה שאמיתי [ואיננו יודעים מה אמיתי] עבר על איסור הוצאת שם רע, ומה שאמתי יש בו איסור לשון הרע, הרב אדלשטיין: הלבנת פנים של הקלון שיצא עליו מהוה רציחה וכל כותרת היא סכין של רוצחים, כך שעלול להיות מצב שכל רודפיו ישבו בגיהנם והוא ישב בגן עדן.

האם נוצר נזק חינוכי מהפרשיה הזו?

א' הנזק החינוכי הגדול הוא שהחברה לא נותנת לאדם לעשות תשובה ורודפת אותו עד הקבר, וזה דרך הנצרות, אך ביהדות יש תשובה לכל מצב. [ביהדות בית דין שמנהל אירועים כאלו בדלתיים סגורות עד לפסק דין סופי המבורר על פי כל כללי ההלכה, הוצאת כותרות משלב גביית ראיות היא פשע שאסור ע"פ דין תורה.]

ב' עיסוק תקשורתי בנבכי מעשים מגונים חמור יותר ממעשים המיוחסים לכאורה שנעשו בסתר ולא ברבים, והעיסוק ברבים מחנך נוער על מעשים מגונים ברבים.

ג'  התקשורת באה ל"טובת הקרבנות".., המציאות היא שהגדלת התהודה של המעשים מייצרת עומס טראומתי בעל הנפגעים בלתי סביר מאחר שכל המדינה עוסקת בכך במקום לתת לכך פרופורציה מדתית למעשים כאלו ואחרים, הרי לא סביר שרוצחי משפחת פוגל יקבלו מימד פחות חמור ממעשים אלו וזה מה שקרה כאן.

ד' התקשורת מייצרת קרבנות חדשים בכך שרוצחת אדם מוצלח שתרם רבות ליציבותם והצלחתם של רבים.

ה' מתגלים כעת סימנים של מגמות פמניסטיות ורפורמיות לרסק את הציבור החרדי, משכך צריך ליזהר לא לצרוך תקשורת שאינה נקיה מאחר שיש בה מסה של תובנות ארסיות מלאות רעל נגד היהדות.