מציאת דם בנייר

אישה טהורה שמצאה דם בניגוב בנייר.

כידוע אישה שרואה דם מן הנרתיק נהיית נידה ואסורה בקיום יחסים עם בעלה, דבר זה מפורש בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה כימי נדת דוותה תטמא, ואיש השוכב את אישה נדה כתוב בויקרא י"ח ונכרתו הנפשות העושות התעובות האלה מקרב עמם כלומר איסור כרת.

בהלכה מובא שני אפשרויות לאיסור נידה: או בהרגשה, ע"י עד בנרתיק, שאז היא אסורה מדאורייתא, ללא היתר כלל. או "כתם" כלומר ראיית דם שאין ברור באופן ודאי שזה ממנה, שבזה באו חז"ל ואמרו שלמרות שמדין תורה אין הרגשה בכ"ז יש לאסור אותה כדין נידה לכל דבר, והיא ענושה על כך  ב"כרת מדבריהם".

חז"ל סייגו את האיסור של כתם ולא אסרו בכל מקרה של מציאת דם סביבה שיכול להיות שבא ממנה, אלא התירו כשיש במה לתלות כגון שהתעסקה בדם אחר, ומכיון שייתכן שזה הגיע משם השאירו אותה בטהרתה, כמו"כ אם יש תליה שלילית היינו דם שאינו סביר שהוא ממנה, כמו"כ אם יש נדה בסביבתה שאפשר לתלות שממנה בא. וכמו"כ לא גזרו בפחות מגריס, או צבעוני, או אינו מקבל טומאה

יש לברר האם ניגוב אחרי שירותים שמצאה בנייר דם ה"ז כתם ושייך בו דיני כתמים או שזה ראיה בהרגשה?

ראיה בהרגשה מבואר שצריך הרגשה ממש, כך שניגוב זה אינו הרגשה שנחשיב זאת לדין תורה, ורק עד שממש נכנס פנימה שייך לומר שהוא כהרגשה.

אם כך הדבר הרי שזה נחשב כתם. אלא שיש לדון שאם זה כתם האם יש במה לתלות ולהתירה?

למעשה: רוב הפוסקים נוקטים שאם מדובר בפחות מגריס [גודל של מטבע 5אגו'] ה"ז טהורה, ואין צירוף הכתמים לגריס, אך צבעוני או אינו מקבל טומאה אינו סיבה להקל במקרה זה כי הכתם נידון כנמצא על גופה ולא על הנייר,

כמו"כ אם ניתן לומר שהדם הגיע מפצע הסמוך וכדו' שזה לא מוחלט שמקור הדם היחיד הוא נרתיק האישה יש להתיר מדין תליה בכתמים.

בכל מקרה יש להתייעץ עם רב מורה הוראה [ראה בצור קשר באתר] כי יש בכך פרטים רבים שיכולים לקבוע שאולי בכל זאת האישה אסורה.

אישה לומדת הכל מבעלה

 

זוגיות מביאה את האישה לחשיבה והתנהגות כמו בעלה. היתרון: המעלות שלך יקבלו ממד כפול, האחריות: החסרונות יצטרכו תיקון, או לכל הפחות אי הזדהות עימם.

הרעיון:

כשאנו מדברים על מיזוג ואיחוד של בני הזוג, ליצירה אחת של אדם, בהכרח אנו חייבים להתבונן היאך שני בנ"א שבחלק מהדברים מנוגדים והופכיים יכולים להתאחד, ומה עם החלק השונה שבניהם?

"אישה לומדת הכול מבעלה", אפי' מריבה עם הבעל, שבזה לכאורה היא צריכה להיצמד למה שהיא באמת.. ולפעול לפי הבנתה כי היא פועלת נגדו..  גם את זה היא לומדת ממנו. ולחיוב –האישה בתכונתה הבסיסית נבראה שמעוניינת באופן טבעי להעתיק את בעלה בכל, [בזמן שהיא אוהבת אותו ורואה בו את האיש הטוב והנפלא בעבורה], היא פשוט הראי של הבעל, היא תלמד ממנו את מידותיו הנהגותיו וכו'.

זה כל כך טוב אבל עם הרבה אחריות, משום שכך הבעל יכול להתנהג הכי טוב בעולם, והיא תלמד ממנו -דפוס חיים חיובי -של אופטימיות, כבוד, צורת חשיבה, מבט על החיים, וכו' ולמרות שזה מלאכותי וקשה, התועלת תהא  שהוא יגלה שרעייתו תתנהג אליו באופן זה בדיוק, כי כך למדה ממנו.

להאמור גם אם יש ממש הצדקה להתפרץ לכעוס לגנות וכו' בכ"ז המחיר שזה יחזור אליך באותה צורה אינו כדאי כלל…, כך עם הילדים וכך עם האישה, האדם לא צריך להתאמץ להתוות קו בביתו, בטח שגם לא לחנך את רעייתו, פשוט ביותר: כפי הדיבור שלך היא תדבר אתך, כפי המידות שלך היא תנהג אתך, כפי המהות שלך בפועל היא תתנהג אתך.

וכמובן שהיא לא תתנהג כפי הבנתך איך רצוי להתנהג, אלא כפי מעשיך!! הבנתך את ההתנהגות הנכונה לא תשפיע עליה, אם במקביל אתה נוהג גרוע, ובכ"ז אם היא תראה שלכה"פ אינך חפץ ומזדהה בהתנהגות שלילית היא תימנע מלהעתיק התנהגות זו.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים rav.chatanim@ gmail.com:]

 

 

 

מצוות "ושמחת בחגך"

 

 

"ושמחת בחגך"

מתי?

בשלוש רגלים. בחומש דברים: דברים ט"ז ט"ז וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וברמב"ם הל' יו"ט פ"ח הי"ז שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב

על מי המצווה?

האדם על עצמו, ולדאוג לכל סביבתו שישמחו. דברים ט"ז אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

וברמב"ם בהל' יום טוב פ"ח הי"ז וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו

היכן?

בכל מקום שהאדם נמצא. ספר החינוך.

כמה זמן?

מלשון הרמב"ם והשו"ע משמע כל ימי החג, כלומר ניתן לקיים את המצווה שהיא מ"ע דאו' של ושמחת בחגך בחג פעם אחת ויותר מזה.

איך לשמוח?

כברמב"ם הל' י"ח. כיצד הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים

מה השיעור?

אמנם ישנם מצוות שיש בהם שיעור כגון מינימום לאכילת מצוה וכו', או מקסימום שלא יהיה בל תוסיף, משא"כ לגבי מצוות שמחה בחג הזמן מתחיל מרגע הכניסה עד רגע היציאה אין מינימום או מקסימום מבחינת כמות או איכות השמחה, ואמנם אין הגדרה מה נקרא שמחה, מסתבר שכשאדם מרגיש שמח זה ביצוע המצווה, וישנם דברים שבכחם ודאי לשמח כגון בגדים לנשים, מתנות לילדים יין למבוגרים וכו'.

מדוע? 

השמחה צורך הנפש, ובכוחה לרפא ולעדן את רגש האדם, ולהביא את האדם לרוממות הדעת והמעשים, ומכיון שכל דבר ראוי לקדש כך את השמחה ראוי לקדש וזה יהיה רק כשהיא תהיה לשם שמים. כמבואר בספר החינוך מביא במצוה תפ"ח משרשי המצוה: לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכלתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

 

מקורות:

בחומש דברים: דברים ט"ז ט"ז וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

הרמב"ם בהל' יום טוב פ"ח הי"ז שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:

יח כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט-ד) 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם'

החינוך: מצוה נד.

היא שצונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה (דברים טז-יד) " » ושמחת בחגך", והיא מצוה שלישית מן השלש מצות שנוהגות ברגל. וענין הראשון הרמוז אלינו בצווי זה הוא שנקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם הנקראים בתלמוד שלמי שמחה: ומהקרבת שלמים אלו יאמרו (גמרא חגיגה ו-ב) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (דברים כז-ז) "וזבחת שלמים" וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בחגיגה, ובכלל אמרו (דברים טז-יד) "ושמחת בחגך" מה שאמרו גם כן לשמוח בם במיני שמחה ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק מיני פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכל ניגון ולרקד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה, זה כולו נכנס באמרו (דברים טז-יד) "ושמחת בחגך". ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמרא (גמרא פסחים קט-א) שחייב אדם לשמח בניו ובנותיו ברגל במה משמחן ביין, ושם אמרו תניא רבי יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז-ז) "וזבחת שלמים" עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר (תהילים קד-טו) "ויין ישמח לבב אנוש". וכבר אמרו גם כן (גמרא פסחים קט-א) אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, ולשון התורה הוא שנכלל בשמחה זו האנשים החלושים והעניים והגרים באמרו יתברך (דברים טז-יד) "והלוי והגר והיתום והאלמנה". (ראה, קרבנות הלכות חגיגה פט"ז):

 

תפח. מצוה לשמח ברגלים.

לשמח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב וזבחת שלמים. והדר » ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו, ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט, א) חיב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכלתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

 

 

מרחק המיטות בחדר קטן

המרחק להפרדת המיטות בחדר קטן.

בני זוג הישנים בחדר צפוף המחייב קירוב בין המיטות, ובזמן שהאישה טהורה ישנים בקירוב כנהוג, מה עליהם לעשות כאשר מגיע עת נידתה של אישה המחייבים מיטות נפרדות?

[הלכה למעשה ראה בסוף בסיכום התשובה]

שבת יג. אִיבַּעְיָא לְהוּ נִדָּה מַה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעְלָהּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ תָּא שְׁמַע (יחזקאל י"ח) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מַקִּישׁ אִשָּׁה נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ מַה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר אַף אִשָּׁה נִדָּה הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר: תָּנֵי דְבֵי אֵלִיָּהוּ מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ"חֲ הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָיו וּמַחֲזִירָתָן בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאָמְרָה לָהֶם כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דברים ל') כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ בַּעְלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ"חֲ הַרְבֵּה » מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְלֹא הָיָה אָדָם מַחֲזִירָהּ דָּבָר פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַה הוּא אֶצְלִיךְ אָמְרָה לִי חַ"וְ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָה לֹא נָגַע בִּי בִּימֵי לִיבּוּנַיִךְ מַהוּ אֶצְלִיךְ אָכַל וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקִרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר אָמַרְתִּי לָהּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא י"ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מִטָּה חַדָא הַוַאי, בְּמַעֲרָבָא אַמְרִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:
  1. מבואר ששינה במיטה יחד אסור. וכך פסק בשו"ע.
  2. בגמ' ובשו"ע לא מבואר מרחק המיטות הנצרך, לכאורה כל דהו העיקר שלא יגעו, אכן בתקנת החכמים בכנסיית הרבנים בליטא הונהג שהמרחק יהיה אמה שזה כחצי מטר [50 ס"מ], סברת ההנהגה היא למנוע הושטת יד מוטעית באמצע השינה.
  3. באם זה לא אפשרי, רצוי להרחיק כשלוש טפחים [30 ס"מ] שבהלכה זה נחשב כסוג מינימלי של מרחק שפחות מכך הוא לבוד. [פוסקים].
  4. כשזה גם בלתי אפשרי ניתן להרחיק כטפח [10 ס"מ],
  5. באם גם זה ממש בלתי אפשרי אזי בדיעבד אם נקלעו למקום כזה [באופן חד פעמי שאינו קבוע] ירחיקו המיטות במרחק כלשהו על מנת שלא יגעו המצעים זה בזה, ואם המציאות אינה מאפשרת הפרדת מיטות והמצעים סמוכים זע"ז  – – אסורים לישון יחד על המיטות הללו.
  6. יש לדון במקרה שהמיטות צמודות והאישה אינה שוכבת עליהם, והיא נידה ואינה בבית, לכאורה יש מקום לומר שמותר לישן על מיטתו, ואין בעיה בעצם נגיעת המיטות רק כשהיא בבית, והגם שכשהיא נידה אסור לישב או לשכב על מיטתה, מ"מ כשהמיטות צמודות והוא שוכב על מיטתו אין זה נחשב מיטתה כ"כ, אלא שלכאורה יש מקום להחמיר משום שכל העניין של מיטתה הוא משום שמקיימים התשמיש במיטתה, נמצא שבמיטות צמודות טעם זה קיים על מצב המיטות יחד, אך מכיוון שאין זה הטעם הבלעדי שהרי איסור זה קיים בין אם מקיימים המצוה על מיטתו או על מיטתה הרי שזה משמע דין במיטתה דווקא וכשהמיטות מחוברות יחד אין זה מיטתה ממש, ויש להתיר לכאורה.
  7. משכך יש להימנע לכתחילה לשיון על מיטות צמודות אפי' שהאישה אינה בבית.
  8. אדם היושן על מיטה צמודה בלילה בזמן שאשתו טהורה, והיא התעוררה באמצע הלילה ומצאה עצמה נידה, ואינה רוצה להעירו ולהזיז המיטות ובינתיים יושנת במיטה אחרת בחדר ילדים וכדו', האם בכ"ז צריכה להזיז המיטות על מנת שלא יישן במצב מיטות מחוברות הגם שאינה יושנת על מיטתה או שאין צריכה להזיז המיטות?
  9. להאמור לעיל משני טעמים אין צריך להעירו: א' משום שאינה על מיטתה והמיטות המחוברות אינם אוסרים שינה במיטתו הוא כשאינה על מיטתה, והוי משום שכל החשש הוא שמא יקרב אליה, ושמא יקרב למיטתה כשאינה עליה אין בזה חשש לכאורה. ב' משום שישן בהיתר ורק באמצע השינה התחלף מצב השינה על המיטה, לפי הסבר זה אם ישן על מיטתה כשהייתה טהורה והיא בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה, אינה צריכה להעיר אותו.
  10. אישה שגילתה נידתה באמצע הלילה האם עליהם להפריד מיטות?
  11. אם אינה חוזרת למיטתה באמצע הלילה [כגון שתעבור למיטה אחרת בנתיים] אינו חייב לקום, אך אם היא שבה למיטתה חייב להפריד המיטות, ואם הוא ישן וא"א להפריד אלא"כ יתעורר צריך להעירו.

לסיכום:

  • הנכון מלכתחילה חצי מטר 50ס"מ, בדיעבד 30 ס"מ בשעת הדחק ממש 10 ס"מ. ראוי להקפיד בשמירת הלכות אלו.
  • אם באמצע שנת הבעל על מיטות הצמודות נטמאה האישה בנידות, אם אינה חוזרת למיטתה הוא יכול להמשיך בשינה ואין צריך להעירו, אך אם היא חוזרת למיטתה צריך להעירו על מנת שלא יכשלו חלילה וחס.

 

לשאלות הלכתיות: הרב גבריאל מור יוסף

  לחץ כאן להשארת שאלה הלכתית: 0504133062  [אפשרי בווטסאפ]

 ובמייל    ravchatanim@gmail.com

הדרכת חתנים באינטרנט

 ניתן לומר שהדרכה לחתונה היא הדבר החשוב ביותר שחתן יכול צריך וחייב לבצע ולרכוש לפני שהוא ניגש לנישואין.

בהדרכה לומדים אלמנטים בסיסיים של קשר, דינים הלכתיים לקשר של אישות, עולם יצירתי של אהבה מושכלת.

בפרויקט זה אנו מציעים מסלול הדרכה אונליין ללא עלות, ניתן להוסיף מפגש השבחה של הדרכה במקום וזמן המתאים לך.

להדרכה בחינם לחץ כאן

מדריכת כלות

הדרכת כלות ע"י מדריכה מוסכת ומומחית בתחום, ברוח אחראית וצעירה.

התמחתה בקורס אצל הרב שמחה כהן, הרב דיאמנט, פר' רוזן.

הרבנית אסתר מור יוסף

0504148929

emoryossef@gmail.com

אפשרות להדרכה ע"י בני זוג.

אחות הלכתית ומדריכת כלות: הרבנית בטש 0548409812

באזור ירושלים

מדריך חתנים

הרב גבריאל מור יוסף.

מדריך מוסמך להדרכה והוראה בדיני טהרה, ברוח צעירה וזורמת, נגיש וזמין עבורך מידית.

מומלץ להתקשר מוקדם על מנת להזמין סדרת שיעורים מדהימה ביופייה.

0504133062, זמין גם להתייעצויות לפני ואחרי חתונה.

במייל rav.chatanim@gmail.com

אפשרות להדרכה משותפת ע"י בני זוג

יומן וסתות שאבד, כיצד לנהוג מעתה?

יומן וסתות שאבד [לוח צפי להגעת המחזור, שאז נמנעים מקיום יחסים], ובני הזוג אינם זוכרים את עיתוי הוסת, מה עליהם לעשות, והאם ומתי עליהם לפרוש?

וסת פירושו "עיתוי קבוע", גוף האישה פועל באופן צפוי או לא ממש צפוי לגבי הגעת הוסת [מחזור] בעת הזו צריכים לפרוש כמבואר בהלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ד.

לגבי השלכות הדין במצבי ספק צריך לברר האם שורש הדין של פרישה בזמן וסתות הוא דרבנן או דאו', אם זה דאורייתא הרי שככל ספק דאורייתא לחומרא ואם זה דרבנן הרי שככל ספק דרבנן לקולא, וישנם ספיקות נוספים בווסתות, כגון שאין יודעת מתי התחיל הוסת לפני השקיעה או אח"כ, האם תחשוש רק ללילה או גם ליום, וכן עבר ולא בדקה האם אסורה עד שתבדוק או לא.

בגמ' נדה טז. ר' נחמן הכריע שהמח' של רב ושמואל בעבר הוסת ולא בדקה האם אסורה או מותרת, ששורש מחלוקתם הוא האם וסתות דרבנן או לא, לרב אינה אסורה מכיוון שסבר שווסתות דרבנן ואילו לשמואל אסורה משום שווסתות דאורייתא.

בתוס' שם ד"ה ורב נחמן: נראה דוסתות דרבנן דהא ר' נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן. מדבריו נראה דהכריע כר' נחמן בביאור מח' רב ושמואל, וכן הכריע כרב שסובר דווסתות דרבנן משום שהלכה כרב באיסור.

בבית יוסף בסימן קפ"ד סעיף ב' מביא הר"ן שפסק דקיי"ל וסתות דרבנן, וכן דעת הרשב"א וכן דעת הרא"ש, ואילו בספר התרומה כתב שזה דאו', בב"י מפרש שייתכן שכוונתו כדברי רב בעניין הפס' "והזרתם את בנ"י" וכו', היינו שיש לו סמך מדאו' אך חיובו מדרבנן.

כמו"כ בסעיף ד' מבאר הבית יוסף בשם הראב"ד שספק ראתה ביום או בלילה, יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה, והכריע כדברי המקילין שאינה אסורה אלא היום, וכ"כ הרא"ש בשמו, ומסיים הבית יוסף הילכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא  ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נידתה.

בשולחן ערוך סימן קפ"ד ס"ד: אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אי קוד הנץ החמה או אחריו, אינה אסורה אלא ביום, בש"ך ס"ק י"ג דכיון דוסתות מדרבנן הו"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה.

להאמור יש לדון כל ספיקות בוסתות לקולא כמו כל דין דרבנן לקולא. כמו"כ יש לשים לב שמדובר בוסת קבוע, שהגם שהוא קבוע הוא לקולא כשיש ספק, כי עיקר דינו מדרבנן.

ויש לברר שאמנם וסתות דרבנן אך מצינו שביוצא לדרך פליגי הראשונים האם מותרת לבעלה או לא ורוב הראשונים התירו אף באישות ממש ולא רק דברי קירוב, והתבססו על הפס' וידעת כי שלום אהלך, כמו"כ י"ל משום שהוא נחשב זמן עונה מדאורייתא שכל זמן שהאישה משתוקקת לבעלה הוא הגדרת זמן עונה, וא"כ מדוע ליל טבילה או ליל חופה כשנופל על עונת הוסת והגם שמדובר בוסת שאינו קבוע ה"ה אסורה, האם ישנה התייחסות חמורה לוסת הגם שהוא דרבנן?

שאלתי לרב מ"מ לובין שליט"א והשיב לי, שאכן עונה היא דאו', אלא שרק היכן שחז"ל גילו שזה תשוקה המוגדרת כעונה שייך להתיר אישות בזמן הוסת אך כשמדובר במקרה אחר אין לנו את הבירור של חז"ל שנוכל לומר עליו עשה דאו' נגד דין חז"ל.

לעניין הלכה למעשה באופן שאבד לוח הוסתות של הזוג אזי כל זמן הוא בבחינת ספק בוסתות שמותרת לבעלה, אך באם היא זוכרת בכ"ז את זמן הוסת אך אינה זוכרת את העונה, [כלומר זוכרת יום עשרים, אך אינה זוכרת אם העונה הייתה יום או לילה] בזה ההלכה כדברי הראב"ד שהוא סובר שמכיון שוסתות דרבנן ואינה יודעת אם יום או לילה הרי שנאסרת רק בלילה שהוא החלק הודאי שראתה בו דם, [ט"ז קפ"ד סק"ד]  ממ"נ אם ראתה בלילה הרי שבאמת חוששת ללילה ואם ראתה ביום הרי שוסתה נמשך ללילה ולכן יש מקום בכל מקרה לחשוש ללילה.

 

מניעת הריון

אשה או בני זוג המעוניינים למנוע הריון האם הדבר נכון או מותר או רצוי על פי התורה?

יש לחלק את הסוגיה של מניעת הריון לשניים: א' "סיבת המניעה" מבחינה אתית תורתית. ב' "צורת המניעה" המותרת על פי הלכה.

לגבי כל נידון ראוי לעשות שאלת רב באופן אישי כי ישנם פרטים המשתנים ספציפית לבני הזוג. אך במסגרת זו נענה תשובה ברמה העקרונית.

א'

סיבת המניעה: בתורה כתוב "פרו ורבו", כל אדם מישראל חייב בפריה ורביה, שזה הבאת ילדים לעולם, הגדר ההלכתי הוא בן ובת, וכל עוד לא הביא לעולם בן ובת במסגרת משפחתית כדת משה וישראל עדיין לא זכה לקיים מצוות עשה זו.

פריה ורביה ה"ה ככל מצוות התורה שבי"ד כופין עליה, וברמ"א: כיום אין כופין על זה,  וזה מצוות עשה דאורייתא לכל דבר שכמו שאדם לא יכול לומר לא אקנה תפלין בגלל מצב כלכלי וכו' כך אינו יכול לומר לגבי ילדים אני נמנע בגלל מצב כלכלי, כך מצינו אדם שנשא אישה ולא זכה לילדים למעלה מעשר שנים, חובה עליו לגרשה [כשאין שום סיכוי בעולם להביא ממנה ילדים. ובכ"ז חז"ל מורים היתר לזוג ערירי שאינם מעוניינים להתגרש, להישאר נשואים גם יותר מעשר שנים בנימוק שהגירושין יכול להיות פיקוח נפש]. 

בני הזוג שזכו במצווה החשובה של פריה ורביה, ע"י הבאת בן ובת [שו"ע אה"ע ס"ה] ידעו שהיא מוערכת מאוד בעיני ה' כעשיית חסד כביכול עם רצון הבורא שהוא קיום העולם.

יש דרגה נוספת במצווה של הבאת ילדים שהיא ע"פ הכתוב בנביא ישעיה ט' י"ח "לא תוהו בראה לשבת יצרה" "ולערב אל תנח ידך" כמבואר בגמ' יבמות סב: מהראשונים משמע שזה דין דרבנן ואינו נחשב לתקנה שיש בה כפיית בי"ד: רמב"ם הל' אישות, שולחן ערוך אה"ע סימן א' מצוה לישא אישה בת בנים ואפי' למכור ס"ת בעת הצורך.

בגמ' יבמות סב. מבואר שביאת המשיח תלויה בהבאת כל נשמות ישראל. כלומר בריבוי עם ה' יושלם תיקון הבריאה.

[בגמ' יבמות סה: דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא אמרה אתתא מפקדא אפריה ורביה אמר לה לא אזלא אשתיא סמא דעקרתא לסוף איגלאי מילתא אמר לה איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא דאמר מר יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי. ]

ביאור: אשתו של ר' חייא היתה מצטערת הרבה בלידותיה, והיה לה כבר שני בנים ושני בנות, שינתה בגדיה כאשה אחרת ובאת לפני בעלה לשאול עקרונית האם אישה מצווה על פריה ורביה, השיב לה שלא, והיא שתתה מי עקרין שמונעים הריון, אח"כ כשנודע לו על העניין, הגיב: חבל מאוד אם היית מתעברת שוב ומביאה לי תאומים היה זה דבר טוב שהתאומים הראשונים שלה היו גדולי החכמים בדורם.

מבואר שאמנם העיקר הוא פריה ורביה של בן ובת, אך חז"ל ראו מצווה בהוספת ילדים יהודיים ללא הגבלה מכיוון שיש בכך ישוב העולם, וגם שאם מטרת הבאת הילדים לעולם ליצור עם המקדש שם שמים, הרי שאין האדם יודע עתידות ואולי לבאים הנוספים יהיה תפקיד חשוב בעם ה' ובקידוש שם שמים.

ישנם מצבים המחייבים מניעת הריון כגון במצבים בריאותיים המסכנים את שלום האישה מבחינה גופנית מפאת מגבלות הגוף, או שלום האישה מבחינה נפשית מפאת חולשת הנפש במעברי הלידה או בגידול ילדים רבים באופן צפוף, באופנים כאלו ראוי להביא את הנתונים המקיפים  של מצב האישה\משפחה לרב מוסמך בן תורה שיכריע ברגישות המתבקשת בעניין.

חתן וכלה שחושבים על מניעה ראוי שיתייעצו עם מדריך או פוסק על מנת לקבל את ההוראה הנכונה לתחילת החיים.

(לגבי טענות הנשמעות של פרנסה או קושי, זה דבר שלא שייך בו הוראה, לכל אחד קושי מוגדר באופן שונה תלוי ברמת יכולת הסבל האמתי ולא הדמיוני, יש שגם לא מוכנים להכין סנדויץ כי זה קשה כ"ש כשמדובר להביא ילד אחד, וזה נראה שאין בכך טענה אמתית אלא עצלות, וכו' כך בעניין הפרנסה אדם שבדעתו להביא ילדים רק כשיהיה לו ארמון לו ולנכדיו זה לא יקרה, להיפך הניסיון הברור אצל כל בעלי המשפחות הוא שהפרנסה מגיעה עם הילדים, "תינוק בא וכיכרו בידו" -דברי הגמרא.

על האדם הוחלט משמים רמת קושי בחייו הפרטיים וזה יכול להתפצל בגידול של עשרה ילדים או ילד אחד, [אפשר לראות בגינות הורה שמוציא אנרגיה על ילד יחיד כמו שאמור להוציא על עשרה ילדים] בד"כ ילדים עוזרים אחד לשני, מחנכים אחד את השני, ומועילים זל"ז בגידול הילדים, כמו"כ ישנו קשר ישיר בין רמת חיים גבוהה לאכזריות, ילדים שגדלו במצבי צריכה ללא מותרות גדלו בריאים בגופם ונפשם, ההורים והילדים התמקדו בנכון וצריך, ולא באפשרי ובמותרות, וזה חשוב מאוד כי התעסקות במותרות עלולה לבוא על חשבון התעסקות בצרכים!

כמו"כ חשוב לחדד את המבט בהבאת הילדים: הגויים מכנים זאת "לעשות ילדים" בתפיסה הפסיכולוגית הגויית המודרנית ילד הוא וריאציה של הפרשות מגוף האדם, זוהי האמת עבורם כי כשזה המבט הרי שהוא מגיע ממקומות רגשיים השפלים ביותר.

אך להבדיל אלף אלפי הבדלות בתורתנו הק' בהבאת ילד המשמעות היא יצירת אדם, נפש משכילה, המשכיות, תורשת האישיות שלנו, נתינה, והכרה בקדושת החיים.)

ב'

"צורת המניעה": ישנם אופנים שונים למניעת הריון ויש הבדל גדול ביניהם מבחינת ההיתר ההלכתי, כלומר לאחר שזוג מחליט למנוע הריון [כעצת רב וכו'] לא כל צורת מניעה מותרת, ובעוד עצם המניעה יש בה ביטול מצוה דרבנן או מצות עשה הרי שלפעמים בצורת המניעה יש מן העבירות החמורות שבתורה, לכן חשוב מאוד לבחור בצורת המניעה המותרת והכשירה לכתחילה.

גלולות לבליעה [לאישה]: פועלים על צמצום יכולת האישה להרות [-ביציות, נרתיק, וכו'] מותרים לכתחילה לשימוש אין בהם שום איסור, לגבי סירוס האישה שזה לאו דאו' אין בכך חשש משום שלא מדובר בביטול איבר ההולדה וכן לא מדובר בעצירת יכולת ההולדה אלא בצמצום כח ההולדה שזה משפיע עד כ90% מניעה, לפיכך: מבחינה הלכתית הדבר מותר לכתחילה. [יש לקחת בחשבון את העניין הבריאותי שכדורים משפיעים לרעה מאוד על מצבי הרוח של האישה ולפעמים מסבכים את שלום הבית]

נווה גרין: טבלית המונחת בנרתיק ומפרישה הורמון למניעה, כנ"ל מותר לכתחילה מבחינה הלכתית. [לגבי השפעה על מצבי הרוח זה עדיף מאשר גלולות משום שמדובר במינון נמוך יותר וממוקד לרחם כך שהחומרים אינם מתפזרים בכמות גדולה בגוף]

קונדום: כיס ניילון על האיש, אסור לחלוטין, התורה מתייחסת בחומרה רבה לעבירה זו שעניינה זרע לבטלה, משום שאין הזרע נמצא בנרתיק אלא במעטפת שיוצאת החוצה, בחומש בראשית פרק ל"ח מבואר שה' המית את ער ואונן בגלל ששימשו בפנים וזרו בחוץ, וכן בגמ' נדה ריש פרק כל היד, מבואר ענישה על כגון זה בחומרה.

פתילות: לכתחילה אסור. הפעילות שלהן היא בכך שטרם האישות מניחים אותן בנרתיק, ובכך הן קוטלות זרע, יעילותן נמוכה יחסית, אין להן תופעות לוואי על מצבי הרוח, מבחינה הלכתית זה מדורג בדיעבד גדול, כלומר במצבי בריאות לקויים, יש לשאול רב, סיבת הבעייתיות מכיוון שישנה פעילות על הזרע, כך שלמעשה הנחת הזרע היא במקום אבוד, וכדברי הגמ' דהוי על עצים ואבנים. יש מתירים מכיוון שלבטלה היינו חוץ לנרתיק, וכעין היתר בנישואים באישה שאינה בת בנים או אישות במצב שאינה בת בנים. בכל אופן זה בדיעבד ממש.

התקן [טבעת]: מותר לכתחילה, ניתן לומר שהוא העדיף מכל הבחינות משום שמבחינה הלכתית הוא הכשר ביותר למניעה, שאין בו השפעה על ז"ל, אלא על עצם היכולת להרות במניעת המפגש, יכולת המניעה שלו הכי גבוהה יחסית, אין לו השפעה על מצבי הרוח מכיוון שאין מדובר בהורמונים וכו', אלא שיש להשים לב לנקודה חשובה ביותר: הכנסתו לרחם מתבצעת ע"י רופא, עצם ההנחה דורשת מיומנות רפואית שבד"כ מצויה אצל חלק בלבד מן הרופאים למרות שכולם יודעים לא כולם מומחים, ויש לכך השלכה רפואית מבחינת סיבוך הנחת ההתקן שיכול לפתח הריון חוץ רחמי, גלישה של ההתקן וכו', וכן פציעה של הרחם שבעקבותיה דימומים ללא הפסק, וכמובן אי יכולת להיטהר כדין טהרת המשפחה, לכן מאוד חשוב לברר על רופא שהתנסו אצלו בעניין וכך הדימום נמשך לכל היותר שבוע שבועיים ולא שנה ויותר.

ספוגית: אסור, מדובר בספוג המונח בנרתיק טרם האישות, ולאחריה נשלף הספוגית עם התכולה, אזי למרות שאין האישה מצווה על פריה ורביה, מ"מ לחלק מן השיטות מצווה על ז"ל, וגם אם אינה מצווה על כך הרי שהיא מכשילה את הבעל בכך.

נסיעה יחד של בעל ואישה בקטנוע בזמן שהאישה במצב נידה האם אסור הדבר מדיני הרחקות או מותר?

נסיעת זוג באופנוע/קטנוע על מושב אחד בזמן שהאישה במצב נדה, האם אסור הדבר מדין "הרחקות" או שישנו אופן שזה מותר?

השולחן ערוך ביורה דעה סימן קצ"ה מביא את כלל דיני ההרחקות בין בעל לאישה בזמן היותה נדה [שזה מתחילת מחזור עד הטבילה]. ושם הוא מביא שבאותה העת אסורים בקיום היחסים, וכן דיני הרחקות נוספים למניעת כישלון בקרבה שאסורה אז בין בעל לאישה.

בפסקיו אין התייחסות מפורשת לנסיעה באופנוע, ולפיכך נעיין במקורות לפסקיו ונסיק את המסקנא:

הבית יוסף בסעיף י"ז מביא מח' הרמב"ם והרמב"ן האם נגיעה בנדה היא איסור דאו' או דרבנן, מדבריו משמע שמח' בכל סוג נגיעה, בש"ך משמע שפליגי רק בנגיעה של חיבה.

נראה לומר שבחיבוק ונישוק האיסור מורכב משני סיבות נפרדות: א' הרגל דבר [מעשה המוביל לידי קיום יחסים] ב' עצם המגע שאסור מצד עצמו, כשם שביאה ממש אסור גם ללא עניין החיבה משום שהיא החיבור בעצמו כך המגע אסור מצד עצמו מכיון שיש בו סוג של חיבור.

ראיה להגדרה זו: בבית יוסף [בסו"ד בס"ב] וז"ל רבינו ירוחם…וכן העידו על רש"י שלא היה רוצה לתת מפתח מידו לידה, וכן נכון להחמיר אפי' בדבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה, מדבריו משמע לאסור אטו נגיעה הגם שברור שאינה של חיבה, ולכאורה אם הנגיעה שאינה של חיבה אסורה רק שמא יבוא לידי הרגל דבר ולא מצד עצמה מדוע לאסור בדבר ארוך שמא יגע בה וה"ז כעין גזירה לגזירה? ומה שגזרו זה נגיעה ממש, אך דבר גדול שמא לא יזהר ויגע בה זה כבר גזירה רחוקה ומדוע לגזור? אלא ודאי שנגיעה אסורה מצד עצמה ולא רק מדין אטו.

כמו"כ מוכח בדברי הב"ח וז"ל "ולא יגע בה אפי' באצבע קטנה פירוש לא תימא דאינו אסור אלא חיבוק ונישוק ודברים המרגילים לערווה אבל נגיעה בעלמא דאינו מרגיל לערוה לית לן בה קמ"ל, דאף נגיעה בעלמא אסור אפי' באצבע קטנה", לשונו מורה בפירוש על כך שיש איסור בנגיעה עצמה גם ללא המשמעות של הרגל דבר, כלומר גם ללא הסיבה של היגררות לעצם היחסים. נמצא מדבריהם מקור לכך שנגיעה אסורה מצד עצמה גם ללא הרגל דבר. להאמור גם נגיעה שאינה של חיבה אסורה, וכשם ששוגג אסור כך נגיעה של חיבה בשוגג אסורה.

כעת נוכיח שישנו איסור נוסף שהוא: "הרגל דבר" וזה האיסור הנוסף בחיבוק ונישוק: בבית יוסף [יו"ד קצ"ה ס"ג]: בפ"ק דשבת תנן ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל דבר. דין זה הוא הבסיס לאיסורי הרחקות הנוספים כגון אכילה יחד על שלחן אחד, סידור מיטתו בפניו, אכילה משירי מאכלו, וכו', שכל אלו עניינם גרימה וגירוי לקיום היחסים, משכך בחיבוק ונישוק ישנו את האיסור של עשיית דבר שמביא לידי קיום היחסים.

למעשה "הרגל דבר" המוזכר בפוסקים הוא שרשרת מצבים המביאים אחד את השני עד לקיום היחסים, כך שלא משנה באיזה שלב מתחברים לשרשרת אם בתחילה או לקראת הסוף עצם הכניסה למצב שרשרת המביא לסוף העניין זה אסור, ניתן להגדיר זאת כך: המחשבה מביאה רגש, הרגש מביא מגע, המגע מביא יחסים. לדוגמא: שליחת כוס יין מביאה מחשבה וכו', ספסל אחד או מיטה אחת מביא רגש וכו', מגע של חיבה מביא יחסים ממש.

להאמור כלל דיני הרחקות נכנסים לשני קטגוריות: א' "מגע" והמסתעף [יחסים, הושטה, זריקה, נגיעה, וכו'] ב' "הרגל דבר" והנכלל בו [אכילה מצלחת אחת, ישיבה על ספסל אחד, מיטה אחת, שליחת כוס של יין וכו']

כשאנו באים לדון על נסיעה יחד בקטנוע, יש לדון א' האם זה כספסל שאסור מדין טלטול שלה. ב' האם זה כחפץ ארוך שכל שיש חשש נגיעה ה"ז אסור מעיקרא, וגם בקטנוע עלולה לנגוע בו באיבוד שיווי משקל וכד'. ג' האם יש בזה סגנון חיבה של "אוהבים".

א' לגבי ספסל יש לדון האם נהיגה ברכב נחשב טלטול האישה הנאסר מדין ספסל, ברור הדבר שהנהיגה עצמה אינה המטלטלת אלא תנאי הכביש הם המטלטלים, ואדרבה נהג מיומן נמנע מטלטול הרכב לטובת הנוסעים. ולא מסתבר שיש בכך כוונה כספסל כי הטלטול ברכב גורם אי נוחות. משכך טלטול הקטנוע עצמו נראה שהוא מתוואי הכביש, אך בקטנוע ישנו בעיה נוספת: האדם מטלטל לצדדים לפעמים למטרת שחוק, וכן ישנה בעיה של עצם הספסל היחיד לשניהם, אלא שמצאנו לרבותינו אחרוני הפוסקים שהתירו ספסל ברכב אחורי לשניהם, ונראה הטעם משום שגם הרכב עצמו מטלטל, ומצד חיבה ראוי שישימו ביניהם חפץ להיכר ע"מ למנוע חשש נגיעה. כמו"כ בזמן העלייה לקטנוע שתעלה תחילה לבד והוא יחזיק ואח"כ היא תעלה ותחזיק בידיות צידי הקטנוע, וכמובן שזה היתר שאינו שייך באופנוע שמהירותו גבוהה, וצריך מצב כיפוף בנהיגה זע"ז וזה ודאי אסור.

ב' מדין חפץ ארוך יש אכן חשש נגיעה, אך סו"ס לא מדבר באחיזה משותפת, אלא בישיבה משותפת, ואין ביניהם מגע כעת אלא חשש נגיעה, וכשם שלא מצינו איסור במעבר צפוף שמא יגעו, אלא מותרים וצריכים ליזהר כי סו"ס לא היה בזה פעולה משותפת, וכמו שסתם צריכים ליזהר בבית כשהולכים לא להיתקל זב"ז, כמו"כ נראה בעניין הקטנוע מכיוון שאין בזה מציאות נפרדת השייך בה פסק הרי שהיא מותרת בכפוף לזהירות שלא כאחיזה משותפת שהיא פעולה שמלכתחילה שייך לדון עליה אך ישיבה בספסל קשיח לא דנו עליה שמא יגע בה וכו', כך נראה שיש להתיר בקטנוע, אלא שבקטנוע צריך זהירות רבה יותר בגלל חוסר היציבות.   

ג' מצד סגנון "אוהבים" שיש לאסרו כעין אכילה משיירי מאכלו, נראה לומר שיותר מצוי שרוכב קטנוע מוסיף לקטנוע אדם זר [טרמפ] מאשר אכילה משיורי מאכל אדם זר שזה ביטוי השייך באוהבים גרידא, שהרי אפי' בני משפחה לא מצוי כ"כ שאוכלים שיירי מאכל אך בני זוג לרוב חיבתם זה מצוי, לכן נראה שהגם שזה נראה חיבה מועט אך אין בזה "דרך אוהבים" כלשון הבית יוסף בעניין נסיעה לטיול.

לסיכום: נראה להתיר קטנוע בלבד ולא אופנוע. ובצירוף ההגבלות להלן: שישימו היכר ביניהם ועדיף שיהיה בגודל שימנע נגיעה בעת בלימת פתע, שתאחז בצדי הקטנוע באופן בטוח ללא צורך להיעזר בו, [אם אינה מרגישה בטוחה בהחזקת צדי הקטנוע, אסור, שמא תיגע בו, וחמירא סכנתא מאיסורא] כמו"כ יזהרו ממצב נגיעה, והנוהג יבחר בסגנון נסיעה רגוע.