קטגוריה: אנשי-בית

 

הגענו לדור שצריך להשתכנע להישאר נורמלי, וגם אם הנורמלי הוא הגיוני מאוד ומתבקש, עדיין לא מובטח שבפועל ננהג כך.

בדור שלפנינו אנשים קידשו את חיי הבית, הם היו אנשי משפחה, אנשי בית.

הבית היה הסיפוק, האתגר שבחיים, המנוחה, המזון, העונג, הביטחון, השלווה, החיים, הרכוש הנפשי, והרכוש הרגשי, קניין האדם ביקום שיישאר גם אחרי סילוקו מן העולם, בית הוא בית, לא היה צריך להסביר לאדם מהו בית.

לאיפה הגענו? בית הוא "מקפצה" ל"חוץ", וה"חוץ" הוא נחשב לחיות את ה"חיים",

ומה בבית? שם נפגשים עם הכישלון הפנימי שלנו, שם אנו מוצאים ומוציאים את התסכול שלנו ומעצמנו, סתם מקום של התעסקות מתישה עם אנשים ולא עם דיגיטל ובילויים, הבית מהוה הפינה השחורה של התסבוכות בין חלומות למציאות, בין עונג לצער, ובין תקוה לחידלון.

כל זה בעקבות היעלמות נתונים בסיסיים: שהות רבה בבית, ביטול היצירתיות שבבית, וחשיבה על הישגים שאינם ב-4 קירות הבית.

ולמה זה קורה לנו? תופעות אלו הם תוצר של תקשורת שמייצרת ומביאה את החוץ לתוך הבית [תקשורת חברתית, חדשות, עדכונים, עבודה מהבית] השבחת החוץ [קניונים, גינות, תפאורת רחוב, משחק, בילוי] מפגש רב עם אנשי רחוב, שהות רבה במקומות עבודה [שני שליש מהיום].

מהו שלב הנזק הבא? במקום הגישה שהחוץ משרת את הבית, הגענו לגישה שהבית משרת את החוץ, כלומר בבית אנו מתארגנים לקראת החוץ והשהות הנכונה שהיא ברחוב, או במקומות העבודה, ובהתאם גם ההישגים עבור הרחוב, כלומר מגדלים ילדים בשביל שבחוץ נהיה נורמלים הולכים לעבוד כדי שנוכל להיות שוה בין שוים וכו' ולא להיפך שהחוץ נועד עבור הבית כלומר עושים קניות לבית, הולכים לעבוד בשביל שהשהות בבית תהיה נעימה ואפשרית, הולכים ללמוד כדי שנהיה חכמים בביתנו, מגדלים ילדים בשביל בניית המשפחה. וכו'.

כשזה כך מתחילים לצמוח נזקים קשים כגון: דרישות לא מתאימות לכישוריו של הילד בשביל להשתוות עם ה"חוץ", בבית אנו נראים "הפוכים" כי בשביל מה להתייפות או להתארגן, העיקר זה החוץ וכך מגיעים למאוס אחד בשני, ויתירה מזו תמיד נראה ב"חוץ" את האחרים במיטבם, כי הוא הרי התארגן לחוץ ובחוץ הוא נראה טוב, ונחשוב שלילי על הבית שלנו ח"ו, במקום הגישה הנכונה, בבית נראים טוב מאוד לא פחות מבחוץ, בבית שוהים מספיק בשביל לחיות ולייצר סיפוקים בתוך הבית ללא תחרות, בבית אני נהנה מהילדים ומהאישה ומהבעל כי איני משווה אותם בתחרות כלשהי מזווית העין, בבית אני נח ומקבל את הדרוש למצב נפשי רגוע ולא תחרותי נהנתן. ובזה כולם יוצאים מרוצים.

מה ההבדל בין שני הגישות? באם המטרה החוץ, אזי בהשגת צרכיו בכ"ז האדם יחפש את החוץ, כי החוץ הוא הבית.. ואם המטרה היא הפנים אזי אם ישיג קניות בלי לצאת או עבודה בלי לצאת הוא יעדיף את בית אלא"כ ייצא לטיול וכדו' אך הבית הוא "הבית".

פתגם עממי אומר ניתן להוציא את האדם מן הרחוב אך לא את הרחוב מן האדם, כלומר אדם שהוא רחובי ובחוץ, לא יועיל לו כניסה לבית משום שראשו על החוץ ויכניס עמו את החוץ לתוך הבית, הוא ימנע לבשל אוכל בבית, לשהות הרבה בבית, לטפל בצרכי הבית הטכניים וכו', הוא יעדיף תקשורת המוציאה אותו מחוץ לבית וכו'.

נזקי ה"חוץ" הם קשת רחבה שלעולם לא תיגמר, החל בניכור בין בני הבית, תקשורת לקויה בעיות נפשיות [חרדות, דאגות, עצבות] בעיות בריאותיות [תת תזונה, קשיי התנהגות, וכו']

אכן זה מאוד מפחיד, שהאורח חיים המערבי דוחף אותנו בכוח רב לאהבת החוץ ,ולהשתוות עם הרחוב, ["שוויון" –ערך הדגל של הרחוב מגיע מתרבות עשיו, שלא הסכים לקבל דרוג רוחני], יש דברים שהם מוכרחים כמו עבודה, ידיעת חדשות בסיסית, קשר חברתי מינימלי, הכלים הללו לא יכולים לשבש את האדם אם הוא יוצר משקל נגד: טיפוח השהות הפיזית בבית, אוכל מוכן מהבית, יצירת סדרים התנהגותיים ומערך שעות, התאספויות משפחתיות לאירועים ערכיים, כל אלו קיימים ביהודי הקלאסי, צריך להוסיף עליהם ולשבחם.

לא קשה לזהות צורת בית של אדם שומר מצוות, יש מקום לשלחן ולכולם, יש השקעה במטבח שהוא מקום הכנת אוכל לכל בני הבית, יש התאמה לשהות בני הבית בשבת לימוד ספרים משחק וכו'.

מי שאיבד את חיי הבית איבד את חיי המשפחה ומי שאיבד את המשפחה איבד את עצמו ומי שאיבד את עצמו אין סיכוי שיהיה מאושר אפי' 10 אחוז מאיש בית הטרוד בפרנסתו!   

סיפור: אדם שהיה בקשר עם אחיו היחיד, ערך בר מצוה לבנו, האח הגיע מראשוני האורחים, כמובן בהתאם לקרבה המשפחתית, וקיבל מקום ליד בעל השמחה, אט אט הגיעו אורחים נוספים, וכל אחד ידיד קרוב יותר של האח, מתחילה הושיב את הידיד קרוב אליו וביקש את האח לזוז מעט לפנות מקום לידיד, וכך הגיע עוד ידיד, עד שהאח הרחיק את מקומו לכניסה לאולם, לנוכח כמות הידידים, עברו ימים וחודשים, בעל השמחה עבר אירוע בריאותי שהוצרך להתאשפז בבי"ח, האח היחיד שיש לו הגיע מיד לבקרו באמצע יומו, וללא כל התראה על מנת לשהות לצידו של אחיו, הוא אף לא הספיק להתכונן לשהייה ממושכת, הגיע לאחיו וישב לידו בבי"ח, קיווה בליבו שהנה תיכף יבוא מישהו מכמות הידידים הידועה ויכול להחליפו מעט שיחליף כחות, אלא שלא היה מי שהגיע כלל, ולבסוף נאלץ להשאיר את אחיו לבד.

המסר הברור הוא שלמשפחה אין תחליף, אם לגוף אין חלקי חילוף הרי שאותו דבר משפחה, היא נכס לכל אחד מהמשפחה גם לאותו אחד שחושב שהוא רק נותן, משפחה היא עוגן ריגשי חברתי שאינו על בסיס רוח, אלא קשר דם, ובכ"ז קשר כזה כשבועטים או כשמעיקרא לא מאמצים אותו אזי אינו בא לידי ביטוי בעת המתאימה.