נוסחה:
אהבה היא בצורת גלים תנועתיים, ולא מצב סטטי. משכך עליה חדה של אהבה מביאה לניפוץ חד אח"כ, ולהשאירה בשיא תמיד א"א כי יכולת ההכלה של אדם מוגבלת, המטרה שליטה יזומה בוויסות האהבה יביא אהבה בביטחון מלא.
הרעיון:
אהבה היא משאלה נכספת של כל זוג, לא רק בגלל הזוגיות כמו גם בגלל התחושה האישית הנלווית, בעצם אהבה היא מקור אנרגיה לאדם, מהסיבה הפשוטה: "שמועה טובה תדשן עצם, רוח נכאים מי יישאנה".
השמחה מקור החיות לאדם, כשיש שמחה הכול נעשה בקלות, וכל אברי האדם שותפים לתנועה, ואילו עצב הינו מקור הקיפאון והייאוש, חידלון ללא יכולת, בין שניהם נמצא האדם ותמיד מחפש את ההיצמדות לשמחה ואהבה.
אהבה כמו שמחה נמצאים ברגש האדם, רגש האדם הוא בנפש הממצעת בין הגוף המורגש הנראה לעין, לבין הנשמה הרוחנית לחלוטין השורה על האדם.
רגש אינו דבר סטטי הוא תנועתי, שזה בעצם מקור ההנאה שבו שהוא בתנועה כלפי מעלה, רק מכיוון שהוא תנועתי הוא כ"כ מענג ומהנה, בגלל שכך הוא צופן בחובו עוד ועוד, וזה בבואה רוחנית למושג הנאה, שהרעיון הרוחני הוא תנועה למעלה לדביקות בקוב"ה.
אשר ע"כ במגבלות העולם החומרי אנו מבינים שכמו שמטוס לא יכול לעלות רק למעלה כל הזמן, או בגלל מגבלת גובה או יכולת וכו', כך אהבה אינה יכולה כל הזמן לעלות ולהתרבות, יכולות הקיבולת שלנו מוגבלות, וזו גם הסיבה ששמועה טובה גדולה אינה נאמרת באופן פתאומי לאנשים מבוגרים בעלי לב חלש, משום שיכולת הלב ואברי הגוף להכיל חלשים, וכמו"כ היכולת הרגשית.
נמצא שאהבה חייבת להיות בצורת גלים, עליה וירידה, אז מה, מוכרחים להיות שונאים ע"מ לאהוב? בטח לא, מה כן? ליזום את עליית הגל ולטפח אותו למשך זמן רב באופן איטי, וכן ליזום את ירידת הגל לזמן מועט באופן מבוקר, כך נקבל רוב הזמן אהבה בעליה איטית ומיעוט זמן בהפסקה, העדר תפעול יזום של האהבה מביא להתפרצות גבוהה של אהבה שאחריה נפילה דרסטית לא מבוקרת לתהומות של שנאה, שיוצאים ממנה פצועים עם רשמים בלתי הפיכים שיכולים למנוע איחוי לבבות מושלם לעולם.
מסקנה זו מגדירה את כל תפיסת האהבה הקיימת ברחוב בטעות גדולה, זו לא תזה זו מציאות, אהבה אינה "עצמית נשלפת", היא צריכה הפעלה שכלית, ורק כך ממצים אותה, נהנים ממנה, והיא מהווה כלי אדיר לקרבה והישגים נפלאים. גישת הרחוב מביאה לתהומות של רוע ואכזריות שסופם ג' עבירות, האדם החכם משתדל למקם את עצמו בסרגל בין גישת האהבה היזומה לנפולה הכי קרוב ליזומה, כהבנת התורה בנפש האדם.
לפיכך הדבר הנכון הוא ליזום אהבה, ולהשאירה זמן רב בעליה איטית, ולא למקסם אותה מהר. אח"כ כשיכולת ההכלה של הנפש מתעייפת, לבצע הפסקה, בהבנה ומודעות גם לצד השני לצורך ריענון ולא דחיה של הבן זוג.
איך אדם יכול לווסת אהבה ולהגבירה בעת הצורך?
כשאדם רוצה לייצר אהבה הוא חייב לתת עוד בטרם האהבה, רק בדבר שאדם מוצא בו את עצמו הוא מוצא את האהבה, כשאדם נותן ונותן הוא מפתח רגש של חמלה רחמים וכינוס לתוכו שזה בעצם האהבה.
הרב דסלר כשהיה מברך בני זוג היה אומר יה"ר שתמיד תרצו וזכו לתת זל"ז, דעו לכם שכשתפסיקו לתת ותחשבו על לקבל האהבה תתפוגג, גישה זו הפוכה מהמושכל הראשון שאת מי שאני אוהב אני נותן לו, ולא היא למי שאני נותן אותו אני אוהב.
אחרי המקורות ליסוד זה מביא הרב את המעשה הבא: מעשה בבני זוג עם בנם שהמלחמה העולמית השנייה אילצה אותם להיפרד זמ"ז האב ברח למקום מסוים לשרוד, ואילו האם ובנה למקום אחר, לאחר חמש שנות המלחמה נפגשו, והנה התגלה תופעה מעניינת שהאם אהבה את בנה יותר מהאב, הגם שלכאורה המתבקש הוא: שהאב מלא געגועים לבנו ויאהבו הרבה יותר, אך אהבת האם גדלה מהסיבה הפשוטה: שהיא נתנה לו תמיד והשקיעה בו משלה וממילא נתינה זו הגדילה את האהבה לעומת געגועי האב שהיו גדולים אך לא כמעשה הנתינה ממש.
[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף
לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]
הדרכת חתנים לנישואין 