קטגוריה: כללי

כאן תוכלו להשיג סידרה של הדרכות לשמיעה

החומר מועבר בהרצאה של 10 עד 20 דקות לכל האזנה ובס"ה כ14 שיעורים להאזנה

החומר מועבר ע"י המדריך גבריאל מור יוסף והוא מתייחס להלכות נידה ועוד.

על מנת לקבל את השיעורים יש לשלוח בקשה לווטסאפ זה ולציין מעוניי בקבלת השיעורים להאזנה.

בברכה. גבריאל מור יוסף

ובווטסאפ: 0504133062

סיפורים מאלפים אודות הזכות לשמור טהרת המשפחה, דיני טהרה מהווים את החלק הכי אינטימי ומקשר של הזוג יחד, לא תאמינו עד היכן הגיעו זוגות עם הלכות אלו קראו ותהנו.

ההשפעה על העובר בליל טבילה

הלכות טהרה בערך זה בדיוק לא

נפקדה בזכות הטבילה ההרואית

"מקווה" המילה האחרונה של אמא לילדה בת חמש.

הלכה למקווה והצרות נעלמו

שווה כל העולם הבא

הברכה שנתאחרה  – סיפור על טהרת המשפחה

אבל בפיו של הרבי היו מילים ספורות: "הקפד בצורה מלאה ומדוייקת על הלכות טהרת-המשפחה !".

לביתו של הרב לוי ביסטריצקי, רבה של העיר צפת, נכנס אברך צעיר, חרדי. לדבריו , הגיע לאיזור במסגרת שירות מילואים. בפיו היה סיפור עצוב: הוא נשוי מספר שנים וטרם זכה לפרי בטן. הוא פקד את בתי כל הרבנים והמקובלים עליהם שמע; נשא תפילות בקברי צדיקים שונים – אך תוצאות אין. גם הטיפולים הקשים שעברו הוא וזוגתו לא הועילו. כמעט הם אמרו נואש. אחד הרבנים יעץ להם לפנות אל הרבי מליובאוויטש. "רק הוא יוכללהושיעכם", אמר. "יודע אני כי אתם משתייכים לזרם שונה, אך לרבי פונים יהודים מכל גווני הקשת. הוא עוזר לכולם. להפסיד – וודאי לא תפסידו ".

האיש התלבט ממושכות. הוא נמנע מלהשיח את לבטיו עם איש ידידיו, כי בחוג שלו , פנייה אל הרבי מליובאוויטש, לא היתה מקובלת, בלשון המעטה. בסופו של דבר, כאבו הרב ותקוותו לזכות לילדים גברו על היסוסיו. וכך, במסגרת נסיעת עסקים תמימה לניו-יורק , בלי ליידע איש פרט לאשתו, קבע תור ל"יחידות" אצל הרבי .

"יחידות" הינה פגישה בה מגיעים לשיא של התחברות אל הרבי. הרבי ואתה ביחידות . בארבע עיניים. פצעי הלב החבויים ביותר, מתגלים ונודעים לפני הרבי. גם מבלי להשיח עמו מילה עליהם. מ"יחידות", אפילו של דקות ספורות, יוצאים תמיד אחרת. מנוחמים , מבורכים, עם עצה מכוונת בכל תחום מבוקש, מעסקים ורפואה ועד למצוקות נפשיות ורוחניות. כל אחד בעניינו .

בשעת לילה מאוחרת, מצא מיודענו את עצמו ממתין בתור להתקבל ל"יחידות". הוא לא ידע הרבה אודות ההכנות המקובלות אצל חסידים, על המשמעות העמוקה אותה מייחסים ל"יחידות ", אך הוא ראה גם ראה את האנשים הממתינים ברצינות וכובד-ראש, ואת ההקלה ושמחה שהביעו פניהם בצאתם מן הקודש .

התור התקדם במהירות. הנה, הגיע זמנו להיכנס. מי יודע, הרהר, אולי אחרי שנים כה רבות של המתנה וציפיה, יתחולל הנס …

הרבי הביט בו במבט רך ואוהב. הוא גולל את סיפורו העצוב: השנים הארוכות, הצער הרב, הריצה בין הרופאים, המקובלים, האדמו"רים, קברות הצדיקים. כשסיים, נשא את עיניו אל הרבי. קיווה כי תהיה בידו ברכה, אולי איזו סגולה מיוחדת שעדיין לא הוצעה לו .

אבל בפיו של הרבי היו מילים ספורות: "הקפד בצורה מלאה ומדוייקת על הלכות טהרת-המשפחה !".

הרבי השפיל את מבטו והאיש הבין כי פגישתו הסתיימה. הוא מצא את עצמו מחוץ לחדרו של הרבי, מאוכזב ונדהם. להקפיד על הלכות טהרת-המשפחה? – הרי אנחנו שומרי מצוות ומקפידים על קלה כבחמורה! האם הרבי רמז לי כי אינני מקפיד מספיק ?!

ככל שעברו הדקות, גאוותו הפגועה השתלטה עליו. הוא החליט לשמור על התקרית המביכה בסוד. `כמה טוב שלא סיפרתי לאיש על תוכניתי לפגוש את הרבי מליובאוויטש. הייתי עושה עצמי ללעג ולקלס`, חשב .

האיש חזר ארצה. השנים נקפו והוא טרם נפקד בילדים. כעבור זמן, היה בו האומץ לספר לקרובי משפחתו, כבתור בדיחה, על הביקור אצל הרבי שלא הועיל לו .

"וכך", מספר הרב ביסטריצקי, "הוא הגיע אלי. היתה זו שנת שמיטה ודרישות הכשרות המיוחדות מנעו ממנו לאכול במטבחו של הבסיס בו שרת. שלוש ארוחות ביום, כדבריו, מזונו כלל לחם יבש. בוקר, צוהריים וערב הוא ראה לנגד עיניו את הכיתוב על שקיות הכיכרים , `בהשגחת הרב לוי ביסטריצקי, רב העיר צפת`. רגליו הביאוהו אליי מתוך מחשבה שמא אוכל לעזור לו .

"שמעתי את סיפורו עד תום", המשיך הרב לספר. "שאלתי אותו האם באמת החל להקפיד יותר על הלכות הטהרה. הלה התפלא: `הרי למדתי את הנושא כאברך צעיר, בצורה יסודית , כמה וכמה פעמים. מן ה"שולחן ערוך" על מפרשיו ועד לספרי הפוסקים בני זמננו. מה כבר יכול להיות שאינני יודע? על מה ייתכן שאינני מקפיד?!`.

"עניתי לו כי הרבי יודע מה הוא מדבר. `אם הרבי אמר לך הוראה כה ישירה, ברור לי כי על אף לימודיך הרבים, קיימים פרטים בהם הנך נכשל. תן לי חמש דקות`, אמרתי , `ואמצא לך לפחות שלושה דברים בהם אתה מועד`.

"הייתי זקוק לשבע דקות", סיפר הרב בדייקנות אופיינית. "בסופן, הגענו לשנים-עשר (!) פרטים מפורשים ב`שולחן ערוך`, בהם נכשל "…

האיש היה המום! הוא פרץ בבכי עז. הרבי צדק בכל מילה! מה יעשה כעת? האם יוכל לתקן את המעוות? האם קיימת תקווה ?

"מילותיו של הרבי נצחיות", אמרתי לו בנועם. "תוקפן לא פג לעולם. בטוחני כי לאחר שתקיים את הוראתו של הרבי, אכן תזכה להתברך בילדים. אני מבקש", סיימתי בנימה בוטחת , "כי תודיע לי כשברכתו של הרבי תתקיים!".

כעבור מספר חודשים, קיבל הרב ביסטריצקי טלפון נרגש. "הברכה מתקיימת", אמר האיש באושר. "בבוא היום, אשמח לכבד את הרב להיות סנדק בברית-המילה !".

כיום האיש ורעייתו הינם הורים מאושרים לכמה ילדים, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי 

רחל עבדה כקופאית באחת מהסופרים בבית שמש.
11 שנים היא לא נפקדה. בני הזוג נסעו לערים רבות בעולם בבלגיה ובארה"ב – ללא הועיל.
פנו אליה שתבוא לעבוד במקוה כיון שיש בכך סגולה להפקדות. רחל לא היתה מעוניינת. לבסוף היא השתכנעה והחלה לעבוד כבלנית במקוה, יומיים בשבוע.
באחד הלילות בהם עבדה , פנתה  אל רחל אשה בשעת לילה מאוחרת בבקשה שתפתח את  המקוה ותאפשר לה לטבול, כיון שבעלה מגיע במפתיע ממקום רחוק.  רחל הגיעה במיוחד ופתחה את המקוה, אלא שאז הודיעה האשה כי בעלה מנוע מלהגיע הביתה והיא לא תבוא.
בשעת לילה מאוחרת הגיע בכל זאת בעל האשה וזו פנתה לרחל בבקשה להטבילה בכל זאת. רחל לא הססה היא פתחה בחפץ לב את המקוה והטבילה אותה.
באותו זמן רחל עמדה לעבור טיפול פוריות אצל פרופ' משיח. הפרופ' עשה בדיקות ואמר שאינו מבין מה הולך כאן, משהו לא תקין.. הוא ביקש מרחל לעשות בדיקת הריון והתברר שהיא בהריון ללא כל טיפול.
הרופא חרץ בעטו איקס גדול על התיק ואמר כי רק אצבע אלוקים היא זאת. שנה בדיוק לאחר שהחלה רחל לעבוד במקוה, חבקה רחל בן. לאחר לידת הבן היא ביקשה להמשיך בטיפולי ההפריה, אך נכנסה להריון ספונטני וילדה עוד בן וכעת עוד בת. רחל ממשיכה לעבוד במקוה גם כיום, פעמיים בשבוע.
רחל סיפרה לשכנה שלה מאותו רחוב – בלהה, אשר 7 שנים היתה עקרה כי יש סגולה לעבוד במקוה.
בלהה החלה להתנדב בקיפול כביסה במקוה ואחרי שנה ילדה תאומות.
בלהה עבדה בבית ספר יחד עם מרים, אשר לא נפקדה 12 שנה. למרים היתה בעיה של מחזור שהופיע רק פעם ב 4-5 חודשים, כל הטיפולים לא הועילו. בעלה כבר אמר נואש והביע את רצונו להתגרש. בהמלצתה של בלהה מרים התיצבה להתנדבות במקוה. מאז המחזור הגיע מדי חודש וביום השנה מאז החלה לעבוד במקוה היא נכנסה להריון. גם שרה אשר התנדבה לקפל כביסה במקוה, נפקדה בבת אחרי 8 שנות עקרות.
את המזל הטוב והסגולה במקוה ניסו נשים נוספות עם בעיות אחרות כך לדוגמא:
לאה אשר ארבע מילדיה לא מצאו שידוך ובת נשואה נוספת השוהה בארה"ב-לא נפקדה, השתכנעה אחרי מאמצים מרובים של הרבנית להתנדב במקוה. לאה החלה להתנדב מדי מוצ"ש כבלנית ותוך שנתיים חיתנה את כל ילדיה ובתה ילדה בת.

מספר הרב א. עובד":
בשכונת מוסררה שבירושלים, בשנת תש"ן (1990), ארע נעשה נורא. בחור בן עשרים ואחד נסע באופנוע ודרס בדרכו אשה בשנות החמישים ובכך גרם למותה. הבן הוזמן למשפט ועמו הופיעו בני משפחתו. השופט דפק על השולחן והחל במשפט. ביום…בשעה… נהרגה הגברת שרה.. כאשר שמעה אמו של האופנוען את שם ההרוגה התעלפה. לאחר ששבה להכרתה בקשה את רשות הדיבור וספרה:
לפני עשרים ושתים שנים הלכתי לטבול. הבלנית כבר עמדה בחוץ עם המפתחות בידה, כדי לנסוע ברכב לחתונה. התחננתי, בכיתי, אמרתי שבעלי לא ימתין יום נוסף. אך היא בפנים קשוחות סרבה והלכה.
את אשר יגורתי בא לי ובאותו לילה הריתי בבן זה שירד לפשע והגיע לשפל כזה.
בשמעי את שם ההרוגה הזדעזעתי עד עמקי נפשי, הלא היא אותה הבלנית שבעטיה נולד בן זה.

ספר הרב כדורי זקן המקובלים, שמובא בספרי קבלה, שנוצר מלאך ממצות הטבילה והוא מלוה את האשה לביתה ומקור לזה בקדמונים בספר המקצועות לרבנו חננאל וזה לשונו:
מעשה באלישע כהן גדול שלא היו לו בנים מתקימים, נכנס לפני הקב"ה ואמר לפניו : רבון כל העולמים מפני מה לצדיקים יש בנים ולי אין בנים? יצאה בת קול והשיבו מפני שנוהגים בטהרה.. והלך והרצה הדברים לאשתו.. פעם אחת ירדה לטבול ופגע בה מצורע וחזרה וטבלהועלתה ופגע בה חזיר וחברה וטבלה, ועלתה ופגע בה גמל וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה גוי וחזרה וטבלה.. נכמרו רחמיו של הקב"ה ואמר לו למטטרון שר הפנים: עד מתי צדקת זו מצטערת? לך ועמוד לפני צדקת זו על פתח המקוה כדי שתתעבר הלילה הזאת ותלד צדיק קדוש וטהור. מיד ירד מטטרון שר הפנים וישב על פתח המקוה. אמר לה כבר בא עלבונך והוא שגרני אצלך, מיד שמחה שמחה גדולה. הלכה ונתעברה באותו הלילה את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. והיה דיוקנו דומה למטטרון…

באדיבות אתר מקוה נט

מסופר על רבי מנחם נחום מטשרנוביל, שהיה נוסע בין עיירות ישראל המרוחקות ממרכזים יהודיים, מחזקם, מעוררם ומקרבם לאביהם שבשמים.פעם אחת הגיע לעיירה קטנה ששכנה בראש הר גבוה ושם פעמיו לבית הכנסת, שכן רגיל היה לפגוש שם את יהודי העירה כשהגיעו זמני התפילות. אולם שעת מנחה ומעריב חלפה והמגיד נאלץ להתפלל ביחידות, כיון שלא הופיע איש. כשעבר שם לבסוף יהודי אחד, הסביר לו הלה שיש איש עשיר זקן שחי בעיירה מטעמי בריאות והם מתפללים בביתו, כיון שקשה עליו ההליכה ורק בשבתות הם מתפללים בביהכנ"ס. היהודי הזמינו לביתו, הודה המגיד על ההזמנה ושאל היכן מקוה הטהרה על מנת שיוכל לטבול בבוקר. היהודי החל לגמגם ואז נחרד המגיד לגלות שאין במקום זה מקוה טהרה כלל. היהודי הצטדק ואמר שמכיון שהעירה שוכנת על הר גבוה עלות הקמת המקוה במקום זה היא עצומה, אלף זהובים ואין בידי תושבי העירה העניים לשלם עבורו ואף העשיר שחי בינהם נרתע מהוצאה כספית כה גבוהה. כששמע זאת המגיד מטשרנוביל החל לבכות עד שהתעשת ובקש מהיהודי להודיע לכל תושבי העירה שמבקש הוא לדרוש בפניהם לאחר תפילת שחרית. בבוקר התכנסו היהודים שכמהו לשמוע דברי תורה וחיכו למוצא פיו. להפתעתם החל המגיד לפרט באזניהם את שבחי עצמו, כמה מסכתות למד, כמה מצוות ומעשים טובים עשה  וכמה צדיק וירא שמים הוא. לבסוף אמר להם: " מדוע אני מספר לכם כל זאת? מכיון שרצוני למכור את כל חלקי בעולם הבא,את כל מה שרכשתי בתורה, במצוות ובעבודת ה', מוכן אני למכור תמורת ממון". היהודים הוכו בתדהמה, אך לאחר כמה דקות נשמע קולו של הזקן שהציע לרכוש בכמה מאות זהובים את חלקו של המגיד בעולם הבא. המגיד סרב וטען ששוויי חלקו הוא לפחות אלף זהובים. העשיר ניסה להסביר שכל הונו כמעט מגיע לסכום זה ואיך יוותר על כך. ענה לו המגיד שאף הוא במכירה זו מוותר על כל הונו הרוחני ואין הוא מוותר על זהוב אחד. העשיר היסס והתלבט ולבסוף הכריז שכדאית לו עסקה זו והוא קונה את חלקו של המגיד בעולם הבא. שטר קניין נערך ונחתם והמגיד פנה ליהודי העירה ואמר להם:" עתה, קחו את הכסף והשתמשו בו בנית מקוה טהרה". כששאלו את המגיד כיצד זה מלאו ליבו לוותר על כל שכר עמלו הרוחני, ענה שכל חלקו בעולם הבא לא שווה לו, אם יש יהודים שלא יכולים לקיים מצווה כה חשובה.

באדיבות אתר מקוה נט

אם את רוצה שניפגש שם..

סיפורה של אשה חברת קיבוץ דגניה:

"גדלתי בעיירה בפולין בגבול פולין גרמניה. בהיותי בת 5 בת יחידה למשפחה ברוכת ילדים שהשאר בנים, אספו הגרמנים את היהודים לבית המדרש וחלקו בין גברים וילדים לבין נשים וילדות, ושמו מכונות יריה בינינו וירו בגברים ובילדים לעינינו. הגויים היו אחוזי הלם, מהם היו שאמרו לנו: "תברחו לשוחות שבסוף העיירה". אמא אחזה את ידי ואמרה: "אנו חייבות לחיות". רצנו אמי ואני ועוד אמהות עם בנותיהן לשוחות.

כשראו הגרמנים מהומות אצל הנשים החלו להעיף כדורים גם לעבר הנשים. אני ואמי הספקנו לברוח ונפלנו לתוך השוחות. ניסינו לשמור על נפשנו. שם חיינו שלוש שנים. הגויים העבירו את המזבלה לאזור השוחות, עם זאת היו גוים שהעזו לזרוק לנו תפוחי אדמה ולחם. אחרי שלוש שנים של בריחה כיתת גסטאפו תפסה אותנו, היא הוציאה את כל היהודיות שברחו והסתתרו בין השוחות וחילקה את הנשים לשתי קבוצות: אמהות מול ילדות ונערות. ידענו מה משמעות החלוקה!!! את הנערות והילדות זרקו לתוך משאית. כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'". כך הועפתי למשאית, האויבים הרשעים הורידו ברזנט והשאירו אותנו במקום כדי שנשמע את היריות. ידענו שאנו בלי אמהות, אבל דברי אמי נסכו בי כוח. אחר כך לקחו אותנו, כל בנות השוחות, לבית חרושת לנעלים, שם היינו חצי שנה. כשיצאנו משם התקבצנו, כל בנות השוחות, בהרגשת צורך לשמור על קשר ובהבטחה שלא נעזוב זו את זו. איו לנו לא אבות, לא אמהות ולא אחים, חשנו שאנו נכנסות לזרועותיו של ריבונו של עולם. ולפתע שמענו קולות בעברית: "בואנה בנות, אנו ניקח אתכן לארץ ישראל".

גם כשהגענו לארץ ישראל, כל בנות השוחות, נשארנו בקשר ולא נפרדנו, את כולנו לקחו לקיבוץ דגניה.

עברו שנים ובינתיים גדלתי והתבגרתי, עד שפגשתי עלם צעיר, כחודש לפני החתונה, כולי נרגשת זעה שטפה את גופי והנה אני חולמת את אמי. חברותי שהיו סביבי בחדר אמרו לי: "במשך 5 דקות את חוזרת וצועקת את המילה 'מקווה'!". הבנתי שזה הרגע לשתף את חתני בסיפור ילדותי!!! החתן עובד ברפת של קיבוץ דגניה, ואני מספרת לחתני את המילים האחרונות שאמרה לי אמי כשנפרדתי ממנה. שאלתי את חתני מה זה "מקווה"???… החתן אמר שאינו יודע, אך ינקל הוא ותיק יותר בקיבוץ והוא יכול להסביר לי מה זה "מקווה". הלכנו לינקל ושאלנו: "מה זה 'מקווה'"???…. ינקל אמר: "מקווה היה דבר חשוב ביותר בגולה, אך בארץ ישראל אפשר להיות יהודי גם בלי מקווה".

אמרתי לחתני: "אמי צוותה עלי את החיים רק עם מקווה!!! פה בדגניה אין דברים דתיים, נלך לשאול באחד הישובים הדתיים". הגענו עם הפרד לאחד המושבים הדתיים, לישוב כפר חסידים. בכפר חסידים, שאלנו את האשה הראשונה שפגשנו: "סליחה, אולי את יכולה להסביר לנו מה זה מקווה?". ענתה האשה: "במקום שאסביר לכם, יש לי את המפתחות, בואו ואראה לכם". אשה זו הסבירה לנו את המשמעות של מקווה, לא העזתי להביט בחתני והוא לא בי. האשה מכפר חסידים הפרה את השתיקה: "בדגניה אין מקווה, אם אתם רוצים לקיים את המצווה תבואו כל חודש ואני אעזור לכם". כל הדרך מכפר חסידים לדגניה לא דברתי עם חתני, וחתני לא דבר איתי, שקענו במחשבות. כשהגענו לדגניה חתני הפר את השתיקה ואמר: "אם את מחליטה לשמור על צוואת אמך, אני מוכן לעזור לך".

החלק השני של הסיפור התרחש בבלינסון

חלק שני של הסיפור: בבלינסון באחד החדרים במחלקת לב שכבו שני אנשים, אחד חרדי מבני ברק והשני חבר קיבוץ ש24 שעות לא עזבו אותו מבקריו. כך ישבו לצידו אנשים מהחברה הבוהמית תל אביבית לצד חרדים אברכים ונשים עם כיסוי ראש. בגלל קהל המבקרים הרב שהיו לצידו לא היה אפשר לתקשר אתו. וכהגיע זמן ביקור הרופאים והאורחים המבקרים חלפו הלכו להם, פנה האיש החרדי לחברו לחדר הקיבוצניק ושאלו: "מי אתה? חברה מעניינת יושבת סביבך". ענה הקיבוצניק: "אני חבר קיבוץ דגניה לשעבר. הקיבוצניקים הם חבריי מהקיבוץ, החברה הבוהמית שאתה רואה אלו אנשים שאני עובד אתם כיום בתל אביב, אני עוסק באומנות. והחרדים שאתה רואה הם או בניי או בנותיי או חתניי או כלותיי".

נדהם החרדי: "אני לא מבין! אתה יהודי חילוני, כך נראים ילדים בקיבוץ דגניה???"…

השיב הקיבוצניק: "אוי, אל תאשים את קיבוץ דגניה, ילדיי קבלו חינוך חילוני טהור בדגניה. הבן הגדול מפקד בטייסת, הבן השני נווט באותה טייסת והבן השלישי נמצא בטירונות בחיל האויר. באו רבנים מסרו שיעורים, הבן המפקד ששמע את ההרצאות הביא את הנווט והטירון. הבנות למדו בתיכון ולפני שהגיעו לצבא, העבירו הבנים לבנות את המסר. מכל ילדי הקיבוץ דווקא הילדים שלי שמעו וחזרו בתשובה".

שאל החרדי: "איך אתה מסביר שדווקא הם חזרו בתשובה?".

השיב לו שכנו לחדר: "היינו אנשים חילוניים לכל דבר, אולם אתה יודע מה זה לילות של מלחמה? אתה יודע מה זה לילות של מסירות נפש? לעולם לא נגעתי באשתי עד שלקחתי אותה למקווה במקומות הקרובים לדגניה. אם הילדים שלי שמעו את ההרצאות וזה נכנס ללבותיהם זה בזכות המקווה של חמותי".

אשריהם ישראל!!!

באדיבות אתר חבד אור אין סוף

בחודש אלול לפני מספר שנים נסע הרב דוד אברהם ספקטור, מנהל מחלקת מקוואות ורב שכונת גבעת שרת בבית שמש, מירושלים לעירו. בדרך הרגיש עייפות ועצר בתחנת דלק במסילת ציון כדי להתרענן – לקנות שתייה ולנוח מעט.

הוא נכנס לקיוסק בתחנת הדלק, וערבי-נוצרי בשם שריף בא לקראתו ושמח מאוד לפגוש אותו. שריף הוא קבלן מסאסה הבקי בשיטות השונות של כשרות המקווה. הוא הזמינו לשולחן היחיד שהיה בקיוסק. הרב התיישב והחל לדבר עמו.

כעבור כמה דקות נכנס לקיוסק יהודי בגיל מבוגר למדי שהרב לא הכיר. שריף הכירו והזמין גם אותו לשולחן הקטן שלהם בקיוסק לשבת על הכסא הפנוי שנותר. שריף שאל לשלומו, ואז אותו יהודי התחיל לתנות את צרותיו בפניהם: אשתו חולת לב ויש לה בעיות רפואיות נוספות, ובנוסף לכל אין ביניהם שלום בית. הוא דיבר ללא הרף על צרותיהם עד שהערבי הצליח לעצור אותו ואמר לו:

"תשמע, יש כאן רבי, הוא יברך אותך!"

הרב שאל אותו מהיכן הוא, והלה סיפר שהוא מתגורר באזור הישן של בית שמש.

"אם כך", אמר הרב, "יש שם הרבה בתי כנסת, תיכנס לאחד מהם ותתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח לאשתך רפואה שלמה ושיהיה שלום ביניכם".

ענה אותו יהודי:

"אני לא דתי וגם אשתי לא דתייה. אמנם אבי היה רב במרוקו והוא קבור בבית העלמין של בית שמש, אבל זה לא מתאים לנו להתפלל".

הוא המשיך לספר על צרותיו. אחרי כמה דקות לפתע אמר לו הקבלן הערבי:

"שאשתך תלך למקווה! תשאל את הרב, הוא יגיד לך שזה טוב!"

היהודי היה קצת מופתע מדברי הערבי, אבל אחרי כמה שניות התעשת וחזר בתוקף על עמדתו שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.

השיחה התפתחה לכיוונים אחרים. לפני שנסע הרב לבית שמש התלבט בנפשו אם כדאי לחזור לנושא המקווה, ולבסוף התגבר ואמר: 

"ביחס לצרות של אשתך. שמעת מה שאמר לך שריף. גם אני אומר לך שאשתך תלך למקווה החדש והמודרני שבנינו לאחרונה לידכם, והכל יהיה בסדר, גם מחלת הלב, גם שאר הבעיות הרפואיות שלה וגם שלום הבית ביניכם".

הם נפרדו בחום והרב שכח מכל המפגש המקרי ולא תאר לעצמו שיצא מזה משהו.

בחודש כסלו בשנה הבאה ניגש הרב ספקטור לאתר בניה של מקווה חדש בבית שמש כדי לדבר עם המהנדס. הלה רצה מיד להתחיל לדבר על המשך הבניה. הרב אמר לו: "מה קרה, כבר לא אומרים בוקר טוב?!", וניגש לעבר כל הנמצאים שם וברכם אחד-אחד ב"בוקר טוב". לבסוף הגיע לאדם שלא זכר מנין הוא מכירו ושאל אותו:

"מה תפקידך כאן?". האיש ענה:

"אתה לא זוכר אותי?! נפגשנו בתחנת הדלק במסילת ציון! ישבנו יחד עם שריף בקיוסק".

"אה! עכשיו נזכרתי", אמר הרב. לאחר מכן שוחח הרב עם המהנדס על העניינים שלשמם הגיע, ואותו איש עמד בצד והמתין בסבלנות לסיום שיחתם. לבסוף הרב נפנה אליו ושאל:

"מה שלומך ומה שלום אשתך?!", וכעבור רגע שאל ישירות: "האם היא הלכה למקווה?"

"בוודאי!", השיב האיש להפתעת הרב.

"האם היא הלכה פעם אחת?", הוסיף הרב לשאול.

"מה פתאום פעם אחת?!", קרא האיש, "היא הולכת מדי חודש! מאז שהיא הולכת למקווה אין לה עוד מחלת לב והרופאים לא מבינים מה קרה, וגם שאר הבעיות הרפואיות נעלמו ויש בינינו שלום ואהבה!"

"איך הצלחת לשכנע אותה?", התעניין הרב.

"בתחילה היא התנגדה", הודה האיש, "הלכתי לקברו של אבי הרב ז"ל ושפכתי את הלב במשך כמה שעות על צרותינו. יצאתי משם אדם חדש, וכאשר חזרתי פתאום היא הסכימה".

הרב נפרד מהאיש בהתרגשות והניגון "וטהר לבנו לעבדך באמת", התנגן בלבו. הוא הרהר לעצמו: כל זה בא מכוח הטהרה של מי המקווה, ובאמת גם היום, רוח א-להים מרחפת על פני המים, וכנראה ניתן לקבל אנרגיה חיובית אפילו מתחנת דלק וכל שכן ממקווה טהרה…

באדיבות אתר תורה אור

כשמוכר העיתונים עובר בין סמטאות העיר קטמנדו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים והרוכלים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון עליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת. דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש. הראשונה קלושה והשניה כבר נמרצת יותר.

"זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת "תקועה לגמרי". היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים. הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לאמר. שותקת. אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה.

כבר כמה ימים יושבת לימור (שם בדוי) בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב בעלה. זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין. "זה פשוט לא ילך בינינו" היא אומרת לי לבסוף על הספה . "זה פשוט לא ילך".

***

בתחילה הכל היה טוב כל כך. אם לחלומות שלהם היה צבע – היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה שהציפו אותם. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה ועיניו של אמיר בעלה האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הנסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו…עוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם ורק להם לא?

"לא חסכנו באמצעים" היא מסבירה. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!" ופתאום החלומות שלה נהפכו לאפורים והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי. חילוקי הדיעות והמריבות קנו להם משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי היתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשניה, פשוט חייכו, כמה תמימים היו אז.

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת הם החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העצוב "לנקות את הראש וליסוע הכי רחוק שאפשר" היא אומרת "בתחילה לנפאל ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס – אז כבר אין לזה סיכוי".

הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח! שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. שהעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

"לימור. אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול? מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

"לטבול…במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!"

"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!"

מה קורה לי? אני לא מבינה מה קורה לי? זו כל כך לא אני! "אני מבטיחה לך לימור!" אני זועקת לעברה :יהיה לך ילד!" אני ממשיכה. מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה. שאני צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת "תתבישי לך חני!" היא אומרת. "איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? 10 שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא ואף אחד מהם לא מעיז להבטיח לי ילד ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מעיזה להבטיח לי ילד?" הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה את דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד.

"אין לנו כאן מקווה לימור" אני מספרת לה "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך ליסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים. להגיע לנהר שהוא קפוא! לשבור קרח! באמת לשבור קרח!" הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?

"אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!"

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום חני?" היא ממלמלת "מאיפה באת לי? די. אנחנו כבר וויתרנו. ו..ו..מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?" אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאים מן החלון משרטטים נקודות של חן ורוגע על לחייה. "בואי חני" היא אומרת לי "בואי נלך לנהר."

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת…

במשך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר בעלה אכן התנגד בהתחלה אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו יחד איתה בכדי לחכות לה עד שתחזור. לימור נכנסה מיד אחריו, היא היתה לבושה בשמלה לבנה והיה לה כזה אור בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

***

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא – שם נמצא הנהר "שלנו". באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשרה תרנגולות ושלוש עיזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה.

לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת, שום דבר מזה לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר. קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמיים.

אני כבר רגילה למראות, לימור מוקסמת לגמרי, יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה. אנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו היתה דרכן לטבול מיד חודש בחודש.

הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת מתחברות אליהן בעליה התלולה הזו אל מרומי הכפר. אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הפשוטה הנפלאה והקדומה הזו בה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, המיים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות.

למדנו פעם אחר פעם לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת. את העליה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים שבמקום ממנו הן באות הן חששו כל כך מהטבילה ודווקא כאן נשבר הקרח. סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן. החוויה הנשית שבטבע קסמה להן. רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.

כשאנחנו מגיעות למקום החושך מכה בנו אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות. פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט ולא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו. "בואי לימור" אני מבקשת אותה קודם שניגש לנהר. "בואי, שבי איתי רק רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה. תקשיבי למילים." המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן. "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך". לימור חוזרת אחרי מילה במילה. ראשה מונח על כתפי. ידינו אוחזות זו בזו.

"שעת רחמים ועת רצון מלפניך"… כעת אני מוציאה מן התיק את הגרזן, ניגשת לנהר לשבור את הקרח. המים קפואים תחת אצבעותי, לימור ממתינה כשהיא רועדת ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה מפיה. "זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כסא הכבוד. כוכבי שמיים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר.

טהורה ושקטה. אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.

מתפללות.

מבקשות…

למחרת היא נסעה יחד עם אמיר. להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי. רק אחרי 10 חודשים צלצל הטלפון בביתי. לימור היתה על הקו. בתחילה שמעתי רק בכי.

ואז היא סיפרה לי שקרה להם נס אתמול. נולדה להם בת. היא קראה לה נסיה.

באדיבות אתר חב"ד

ילדה טובה