קטגוריה: מודרניזציה-ונישואים

 

נוסחה:

ההתפתחות המודרנית מצליחה להשפיע עלינו בכל תחום, לפעמים לחיוב ולפעמים לנזק, האם אנו יכולים לפענח את הנזק ולשפר את איכות ההנאה בזוגיות שלנו.

הרעיון:

יש לברר האם הציליוזיציה תרמה לזוגיות?

באופן דומה נשאל האם איכות החיים שלנו נפגעה כתוצאה מהציוליזיצה,

לכאורה הרווחנו חיים נוחים ומפנקים.

כאן נגיע לשאלה מהו בן חורין האם בגוף בנפש בשכל, או ברצון או מהרצון.

נמצא למעשה ששמחים נהיינו פחות, אולי לא נורא, אך נגלה שגם סבלניים נהיינו פחות, אולי לא נורא. אך נגלה שאנו גם אדישים לרגשות הזולת ובמקרה הטוב ערניים לרגשות עצמנו.

מקור הבעיות תופעת ממשק האדם מכונה: אנו בממשק תמידי עם עולם המיכון והדיגיטל [רכב, מכונות בבית, מחשבים, טלפונים ניידים, ומה לא..] כשאדם שוהה בסביבה כלשהי הוא מושפע ממנה לפיכך הסביבה החברתית יוצרת חותם חברתי על האדם, הרעיון הוא האדם מאמץ לעצמו את ההתנהגות עם הסביבה, כך נמצא את האדם מאמץ לעצמו את שיטת העבודה שהוא עצמו משתמש מול העולם המכני והדיגיטלי. משכך עלינו להבין אלו דברים מאפיינים אותם שהם עלולים להעתקה אצל האדם ומסתבר שתכונות המתאימות לעולם המיכון והדיגיטל לא בהכרח מתאימות לאדם עם הכלים הביולוגיים.

מתכונות המכונה: אינה צריכה מנוחה, יש לה הצלחות גבוהות, העדר כישלונות, זמינות מידית, העדר רגשות, תרגום רגשות לשבלונה דיגיטלית, מערכת זו מביאה אדם מכני ללא רגשות, או כבויים באירועים בעלי רגש, וכמו"כ דחייה של רגשות מול רצון להספיק, העדר אישיות, תלות גבוהה במוצרים, העדר יכולת להתמודד עם אכזבות, העדר רצון לנוח כי נחים כשנופלים.

אז התחום היחיד שהרוויח הוא: נוחות הגוף הפיזי אך מערך הרגשות איבד מכוחו.

אולי לא נורא העיקר גוף?

כל מערך התחושה הוא בנפש ולגוף יש קולטני תחושה ורגש, אם אנו נזלזל ברגש חי שמח עליז, חברתי, סבלן, מתמודד עם אכזבות, ויודע לנחם, אז גם בתחום הגוף לא נהנה פשוט נשב על ספה מפוארת עם תנאי מיזוג ותפאורה, אך עם נפש כבויה.

שמא בסדר?

עצם השאלה שמא בסדר בכזה מקרה מגיעה כי איבדנו את עוצמת הרגש הנכון, וקיבלנו כהות חושים, כי רגש אינו רגשות גרידא אלא חושים, מחשבות, אנרגית יצירה, בחירה נכונה, וכו'

כשנעבור את מבדק נזקי הציויליזיציה הבסיסית הנ"ל נגלה בעיה חמורה נוספת, והיא בעיית המיקוד, כל האנושות סובלת מפיזור הדעת ברמה כזו או אחרת עד שכבר אצל בני הדור הצעיר מתגלה ממש הפרעה בקשב [שלא לדבר על הפרעת חשיבה שזה קודם להפרעת קשב רק שהוא פחות נראה] בעקבות מכשור הניד, משכך חולפת לה בלחש מערכת ההנאה המרכזית באדם שבנוי על מיקוד,

מהו מיקוד?

יש מיקוד  שהוא עצמו הנאה כגון: חשיבה וריכוז, ותחליפיו הגשמיים הם: סמים סיגריות ריטלין הורמון אנושי, כולם על מנת לייצר מיקוד שהוא כשלעצמו הנאה גדולה. לעומת פיזור הדעת שזה צער ממש לאדם מאחר שמהות החיים זה תענוג הפעילות, ועצם ההגבלה מורידה את החיות ממש וממילא נעדר הנאה, לפיכך המיקוד מאפשר עונג של יכולות, בתחום המרכזי והעיקרי באדם שזה החשיבה.

כמו"כ יש מיקוד בהנאה כלומר התמקדות במצב ההנאה שאני נמצא בו, כשאנו באים להתייחס לשאר הנאות העולם שנבראו לצורך האדם אנו פוגשים דבר מאוד מעניין והוא "התייחסות", ההנאה אינה איזה חוק עם תפוקת הנאה קבועה, אלא גירוי נכון של התענוג הפנימי הקיים באדם, לפיכך אם האדם מצפה זמן רב להנאה, הוא מכין את חושיו, הוא ממקד את חושיו, הוא מעוניין בהנאה המדוברת, הרי היא פעילה אצלו מאוד וממש, ואילו אם הוא טרוד, או כאוב, או מקבל הנאה בהפתעה, ללא הכנה נפשית, או שאינו ממוקד, ודעתו מפוזרת בשעת ההנאה, הרי הוא ממש מאבד את יכולת ההנאה.

לפיכך רק במקום של עוברי עבירה שזה בחינת מים גנובים, שהרעיון הוא חטוף עכשיו והתמקד במה שיש כי תיכף לא יהיה, אז נשאר טעם, אך כמובן שאין זה עדיין כפי הטעם של מיקוד במצווה, כי לעבירה יש את חיסרון המצפון, כך שההנאה נקלטת ברובד השטחי של הנפש, אך המצפון מונע ממנה לחדור לרגשות האדם העמוקים, שתועלת חדירת ההנאה לעומק זה להפוך ולחדש את האדם הנהנה לאדם חדש בעקבות ההנאה שחידשה אותו לגמרי, מה גם שהנאה מעבירה מביאה את האדם להשחתה של הנפש, כי לא רק שאין שיפור בנפש, אלא ההנאה מביאה את הנפש לתחושה של שאיבה של הנאה גם במחיר של איבוד מוסר, וכשזה כך לא פלא שהתחנה הבאה אח"כ של בעלי העבירה היא רציחה.

כך נבין את הרעיון של ההנאה בעבר בזמן בית המקדש, שהאדם התחדש על בסיס יומי ושעתי כי כל הנאה שחווה, הייתה ברמות כאלו שחידשה אותו לחלוטין, והיה לאדם חדש ומכיוון שההנאה הייתה לש"ש והייתה בה כונה להתחדשות כרצון ה' -הרי שמצאנו אדם שאחר ההנאה נהיה לבריאה ברמה רוחנית גבוהה יותר.

מסקנת הדברים היא פשוטה מאוד: זה מזכיר לנו בבואה של הנאה שאנו חווים כיום, ויתירה מזו היא גם יכולה לגרום לנו להפיק יותר הנאה מהחוויות שאנו חווים ויתירה מזו היא יכולה להביא אותנו להתחדשות ובריאה חדשה, וכשנמצא עצמנו לאחר התחדשות זו, בוודאי נגלה אדם טוב יותר, שהרי האלוקים עשה את האדם ישר, ואם אנו אוחזים בנקודת התחלה של יצירתיות במהות שלנו, אנו נפגוש אדם סבלן יותר, נעים, אוהב הבריות, אינו חש לכבוד עצמו, מרחם, וחפץ בטוב גם במחיר של סבל.

איך אנו יכולים לשפר את ההנאה שלנו?

א' הבנת המותר והאסור, לא ייתכן לעולם לרוות הנאה כשהמצפון אינו שותף, ומשכך כל עוד מדובר בעבירה או לכה"פ לא בוודאי מצוה אזי אין רוויה של ההנאה.

ב' מיקוד לא ייתכן ליהנות ללא התמקדות, ובשביל זה צריך סבלנות מתינות רוגע וריכוז החשיבה.

ג' ציפייה, רק במצב ציפייה מוקדמת הנפש מכינה את עצמה, היא מגיעה במצב מנוחה –מחד, ורגשות וכלים פיזיולוגיים מתאימים –מאידך.

ד' הכנה התנהגותית מצד הנאהב, שאינו מגיע במצב של "על הדרך" אלא במצב הדורש מודעות וככל שההכנה היא מעשית ובעלת טרחה כביכול, יש לנאהב את ההזדמנות להיות אקטיבי באהבה, ולא אפתי שזה יסוד צרת סכסוכי תפקוד המין.

כשנחפש לכל זה קבוצה ומסגרת תמיכה חיצונית ומרוממת -מההסכמה הרצונית והחברתית שלנו, ושאנו נרצה לחיות על פיה, נמצא איך לא, -את ציוויי התורה, כמו תמיד קולעים לרכיבי הגוף ונפש. ולעניין המצפון נגלה את מבט התורה הנעלה על זוגיות שזה מצווה ולא אופציה, לא מדובר בסתם המצאת ערך שמנסים לגרד איזושהי תועלת ממנו, מדובר בהרכבת הבריאה כתיקונה בעשיית נחת למי שברא את העולם, א"א שלא להתאהב במצוות הזוגיות מסיבה זו גרידא.

כמו"כ גם לגבי ה"מיקוד" ההלכה מצווה אותנו לקיים את המצווה בחושך, או באור מוחלש, או באיפול טלית על המקומות המוצנעים, ולמה? הסיבות שמוזכרות בהלכה הם בגלל הימצאות ה"חיצונים" באור, וכן שמא תתגנה על בעלה.  לענייננו נמצא בכך את ה"אור הגדול",  שזה מיקוד התחושה, ראיית העיניים מקומה טרום המצווה, אך בזמן המצווה המקום לדמיון ומגע בלבד, כך שריבוי אור מביא לריבוי ובלבול גירויים וממילא אין את היכולת לפעול נכון.

בעולם מקובל: תאורת הבית והבילויים נמוכה ואילו תאורת חדר הפנים גבוהה, ואילו בהלכה כתוב: "נר שבת" הוא משום "שלום בית" שפירושו ריבוי אור יביא להתרצות זה לזה, ומניעת היתקלויות הבאות מהעדר אור, ואילו בחדר הפנים יש צרך בהאפלה, ההפכיות הקיימת בעולם מביאה לנזק כפול: א' אי ראיית הטוב בחוץ וממילא התבוננות נמוכה בשני, ב' בלבול גירויים בחדר הפנים.

ובעניין הצורך בציפייה נמצא את זמני ההרחקה, שבגמ' כתוב עליהם שעניינם שתהא אישה חביבה על בעלה כיום כניסתה לחופה, ואכן הדברים ידועים.

ובעניין הכנה התנהגותית של הנאהב נגלה את ההכנה לטבילה של האישה הדורשת ממנה שותפות חיובית ופעילה ביחסי המצווה.

[מאמר זה ועוד נכתבו ע"י הרב גבריאל מור יוסף מדריך חתנים מוסמך

לפרטים:  rav.chatanim@gmail.com]