יומן וסתות שאבד, כיצד לנהוג מעתה?

יומן וסתות שאבד [לוח צפי להגעת המחזור, שאז נמנעים מקיום יחסים], ובני הזוג אינם זוכרים את עיתוי הוסת, מה עליהם לעשות, והאם ומתי עליהם לפרוש?

וסת פירושו "עיתוי קבוע", גוף האישה פועל באופן צפוי או לא ממש צפוי לגבי הגעת הוסת [מחזור] בעת הזו צריכים לפרוש כמבואר בהלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ד.

לגבי השלכות הדין במצבי ספק צריך לברר האם שורש הדין של פרישה בזמן וסתות הוא דרבנן או דאו', אם זה דאורייתא הרי שככל ספק דאורייתא לחומרא ואם זה דרבנן הרי שככל ספק דרבנן לקולא, וישנם ספיקות נוספים בווסתות, כגון שאין יודעת מתי התחיל הוסת לפני השקיעה או אח"כ, האם תחשוש רק ללילה או גם ליום, וכן עבר ולא בדקה האם אסורה עד שתבדוק או לא.

בגמ' נדה טז. ר' נחמן הכריע שהמח' של רב ושמואל בעבר הוסת ולא בדקה האם אסורה או מותרת, ששורש מחלוקתם הוא האם וסתות דרבנן או לא, לרב אינה אסורה מכיוון שסבר שווסתות דרבנן ואילו לשמואל אסורה משום שווסתות דאורייתא.

בתוס' שם ד"ה ורב נחמן: נראה דוסתות דרבנן דהא ר' נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן. מדבריו נראה דהכריע כר' נחמן בביאור מח' רב ושמואל, וכן הכריע כרב שסובר דווסתות דרבנן משום שהלכה כרב באיסור.

בבית יוסף בסימן קפ"ד סעיף ב' מביא הר"ן שפסק דקיי"ל וסתות דרבנן, וכן דעת הרשב"א וכן דעת הרא"ש, ואילו בספר התרומה כתב שזה דאו', בב"י מפרש שייתכן שכוונתו כדברי רב בעניין הפס' "והזרתם את בנ"י" וכו', היינו שיש לו סמך מדאו' אך חיובו מדרבנן.

כמו"כ בסעיף ד' מבאר הבית יוסף בשם הראב"ד שספק ראתה ביום או בלילה, יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה, והכריע כדברי המקילין שאינה אסורה אלא היום, וכ"כ הרא"ש בשמו, ומסיים הבית יוסף הילכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא  ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נידתה.

בשולחן ערוך סימן קפ"ד ס"ד: אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אי קוד הנץ החמה או אחריו, אינה אסורה אלא ביום, בש"ך ס"ק י"ג דכיון דוסתות מדרבנן הו"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה.

להאמור יש לדון כל ספיקות בוסתות לקולא כמו כל דין דרבנן לקולא. כמו"כ יש לשים לב שמדובר בוסת קבוע, שהגם שהוא קבוע הוא לקולא כשיש ספק, כי עיקר דינו מדרבנן.

ויש לברר שאמנם וסתות דרבנן אך מצינו שביוצא לדרך פליגי הראשונים האם מותרת לבעלה או לא ורוב הראשונים התירו אף באישות ממש ולא רק דברי קירוב, והתבססו על הפס' וידעת כי שלום אהלך, כמו"כ י"ל משום שהוא נחשב זמן עונה מדאורייתא שכל זמן שהאישה משתוקקת לבעלה הוא הגדרת זמן עונה, וא"כ מדוע ליל טבילה או ליל חופה כשנופל על עונת הוסת והגם שמדובר בוסת שאינו קבוע ה"ה אסורה, האם ישנה התייחסות חמורה לוסת הגם שהוא דרבנן?

שאלתי לרב מ"מ לובין שליט"א והשיב לי, שאכן עונה היא דאו', אלא שרק היכן שחז"ל גילו שזה תשוקה המוגדרת כעונה שייך להתיר אישות בזמן הוסת אך כשמדובר במקרה אחר אין לנו את הבירור של חז"ל שנוכל לומר עליו עשה דאו' נגד דין חז"ל.

לעניין הלכה למעשה באופן שאבד לוח הוסתות של הזוג אזי כל זמן הוא בבחינת ספק בוסתות שמותרת לבעלה, אך באם היא זוכרת בכ"ז את זמן הוסת אך אינה זוכרת את העונה, [כלומר זוכרת יום עשרים, אך אינה זוכרת אם העונה הייתה יום או לילה] בזה ההלכה כדברי הראב"ד שהוא סובר שמכיון שוסתות דרבנן ואינה יודעת אם יום או לילה הרי שנאסרת רק בלילה שהוא החלק הודאי שראתה בו דם, [ט"ז קפ"ד סק"ד]  ממ"נ אם ראתה בלילה הרי שבאמת חוששת ללילה ואם ראתה ביום הרי שוסתה נמשך ללילה ולכן יש מקום בכל מקרה לחשוש ללילה.

 

מניעת הריון

אשה או בני זוג המעוניינים למנוע הריון האם הדבר נכון או מותר או רצוי על פי התורה?

יש לחלק את הסוגיה של מניעת הריון לשניים: א' "סיבת המניעה" מבחינה אתית תורתית. ב' "צורת המניעה" המותרת על פי הלכה.

לגבי כל נידון ראוי לעשות שאלת רב באופן אישי כי ישנם פרטים המשתנים ספציפית לבני הזוג. אך במסגרת זו נענה תשובה ברמה העקרונית.

א'

סיבת המניעה: בתורה כתוב "פרו ורבו", כל אדם מישראל חייב בפריה ורביה, שזה הבאת ילדים לעולם, הגדר ההלכתי הוא בן ובת, וכל עוד לא הביא לעולם בן ובת במסגרת משפחתית כדת משה וישראל עדיין לא זכה לקיים מצוות עשה זו.

פריה ורביה ה"ה ככל מצוות התורה שבי"ד כופין עליה, וברמ"א: כיום אין כופין על זה,  וזה מצוות עשה דאורייתא לכל דבר שכמו שאדם לא יכול לומר לא אקנה תפלין בגלל מצב כלכלי וכו' כך אינו יכול לומר לגבי ילדים אני נמנע בגלל מצב כלכלי, כך מצינו אדם שנשא אישה ולא זכה לילדים למעלה מעשר שנים, חובה עליו לגרשה [כשאין שום סיכוי בעולם להביא ממנה ילדים. ובכ"ז חז"ל מורים היתר לזוג ערירי שאינם מעוניינים להתגרש, להישאר נשואים גם יותר מעשר שנים בנימוק שהגירושין יכול להיות פיקוח נפש]. 

בני הזוג שזכו במצווה החשובה של פריה ורביה, ע"י הבאת בן ובת [שו"ע אה"ע ס"ה] ידעו שהיא מוערכת מאוד בעיני ה' כעשיית חסד כביכול עם רצון הבורא שהוא קיום העולם.

יש דרגה נוספת במצווה של הבאת ילדים שהיא ע"פ הכתוב בנביא ישעיה ט' י"ח "לא תוהו בראה לשבת יצרה" "ולערב אל תנח ידך" כמבואר בגמ' יבמות סב: מהראשונים משמע שזה דין דרבנן ואינו נחשב לתקנה שיש בה כפיית בי"ד: רמב"ם הל' אישות, שולחן ערוך אה"ע סימן א' מצוה לישא אישה בת בנים ואפי' למכור ס"ת בעת הצורך.

בגמ' יבמות סב. מבואר שביאת המשיח תלויה בהבאת כל נשמות ישראל. כלומר בריבוי עם ה' יושלם תיקון הבריאה.

[בגמ' יבמות סה: דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא אמרה אתתא מפקדא אפריה ורביה אמר לה לא אזלא אשתיא סמא דעקרתא לסוף איגלאי מילתא אמר לה איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא דאמר מר יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי. ]

ביאור: אשתו של ר' חייא היתה מצטערת הרבה בלידותיה, והיה לה כבר שני בנים ושני בנות, שינתה בגדיה כאשה אחרת ובאת לפני בעלה לשאול עקרונית האם אישה מצווה על פריה ורביה, השיב לה שלא, והיא שתתה מי עקרין שמונעים הריון, אח"כ כשנודע לו על העניין, הגיב: חבל מאוד אם היית מתעברת שוב ומביאה לי תאומים היה זה דבר טוב שהתאומים הראשונים שלה היו גדולי החכמים בדורם.

מבואר שאמנם העיקר הוא פריה ורביה של בן ובת, אך חז"ל ראו מצווה בהוספת ילדים יהודיים ללא הגבלה מכיוון שיש בכך ישוב העולם, וגם שאם מטרת הבאת הילדים לעולם ליצור עם המקדש שם שמים, הרי שאין האדם יודע עתידות ואולי לבאים הנוספים יהיה תפקיד חשוב בעם ה' ובקידוש שם שמים.

ישנם מצבים המחייבים מניעת הריון כגון במצבים בריאותיים המסכנים את שלום האישה מבחינה גופנית מפאת מגבלות הגוף, או שלום האישה מבחינה נפשית מפאת חולשת הנפש במעברי הלידה או בגידול ילדים רבים באופן צפוף, באופנים כאלו ראוי להביא את הנתונים המקיפים  של מצב האישה\משפחה לרב מוסמך בן תורה שיכריע ברגישות המתבקשת בעניין.

חתן וכלה שחושבים על מניעה ראוי שיתייעצו עם מדריך או פוסק על מנת לקבל את ההוראה הנכונה לתחילת החיים.

(לגבי טענות הנשמעות של פרנסה או קושי, זה דבר שלא שייך בו הוראה, לכל אחד קושי מוגדר באופן שונה תלוי ברמת יכולת הסבל האמתי ולא הדמיוני, יש שגם לא מוכנים להכין סנדויץ כי זה קשה כ"ש כשמדובר להביא ילד אחד, וזה נראה שאין בכך טענה אמתית אלא עצלות, וכו' כך בעניין הפרנסה אדם שבדעתו להביא ילדים רק כשיהיה לו ארמון לו ולנכדיו זה לא יקרה, להיפך הניסיון הברור אצל כל בעלי המשפחות הוא שהפרנסה מגיעה עם הילדים, "תינוק בא וכיכרו בידו" -דברי הגמרא.

על האדם הוחלט משמים רמת קושי בחייו הפרטיים וזה יכול להתפצל בגידול של עשרה ילדים או ילד אחד, [אפשר לראות בגינות הורה שמוציא אנרגיה על ילד יחיד כמו שאמור להוציא על עשרה ילדים] בד"כ ילדים עוזרים אחד לשני, מחנכים אחד את השני, ומועילים זל"ז בגידול הילדים, כמו"כ ישנו קשר ישיר בין רמת חיים גבוהה לאכזריות, ילדים שגדלו במצבי צריכה ללא מותרות גדלו בריאים בגופם ונפשם, ההורים והילדים התמקדו בנכון וצריך, ולא באפשרי ובמותרות, וזה חשוב מאוד כי התעסקות במותרות עלולה לבוא על חשבון התעסקות בצרכים!

כמו"כ חשוב לחדד את המבט בהבאת הילדים: הגויים מכנים זאת "לעשות ילדים" בתפיסה הפסיכולוגית הגויית המודרנית ילד הוא וריאציה של הפרשות מגוף האדם, זוהי האמת עבורם כי כשזה המבט הרי שהוא מגיע ממקומות רגשיים השפלים ביותר.

אך להבדיל אלף אלפי הבדלות בתורתנו הק' בהבאת ילד המשמעות היא יצירת אדם, נפש משכילה, המשכיות, תורשת האישיות שלנו, נתינה, והכרה בקדושת החיים.)

ב'

"צורת המניעה": ישנם אופנים שונים למניעת הריון ויש הבדל גדול ביניהם מבחינת ההיתר ההלכתי, כלומר לאחר שזוג מחליט למנוע הריון [כעצת רב וכו'] לא כל צורת מניעה מותרת, ובעוד עצם המניעה יש בה ביטול מצוה דרבנן או מצות עשה הרי שלפעמים בצורת המניעה יש מן העבירות החמורות שבתורה, לכן חשוב מאוד לבחור בצורת המניעה המותרת והכשירה לכתחילה.

גלולות לבליעה [לאישה]: פועלים על צמצום יכולת האישה להרות [-ביציות, נרתיק, וכו'] מותרים לכתחילה לשימוש אין בהם שום איסור, לגבי סירוס האישה שזה לאו דאו' אין בכך חשש משום שלא מדובר בביטול איבר ההולדה וכן לא מדובר בעצירת יכולת ההולדה אלא בצמצום כח ההולדה שזה משפיע עד כ90% מניעה, לפיכך: מבחינה הלכתית הדבר מותר לכתחילה. [יש לקחת בחשבון את העניין הבריאותי שכדורים משפיעים לרעה מאוד על מצבי הרוח של האישה ולפעמים מסבכים את שלום הבית]

נווה גרין: טבלית המונחת בנרתיק ומפרישה הורמון למניעה, כנ"ל מותר לכתחילה מבחינה הלכתית. [לגבי השפעה על מצבי הרוח זה עדיף מאשר גלולות משום שמדובר במינון נמוך יותר וממוקד לרחם כך שהחומרים אינם מתפזרים בכמות גדולה בגוף]

קונדום: כיס ניילון על האיש, אסור לחלוטין, התורה מתייחסת בחומרה רבה לעבירה זו שעניינה זרע לבטלה, משום שאין הזרע נמצא בנרתיק אלא במעטפת שיוצאת החוצה, בחומש בראשית פרק ל"ח מבואר שה' המית את ער ואונן בגלל ששימשו בפנים וזרו בחוץ, וכן בגמ' נדה ריש פרק כל היד, מבואר ענישה על כגון זה בחומרה.

פתילות: לכתחילה אסור. הפעילות שלהן היא בכך שטרם האישות מניחים אותן בנרתיק, ובכך הן קוטלות זרע, יעילותן נמוכה יחסית, אין להן תופעות לוואי על מצבי הרוח, מבחינה הלכתית זה מדורג בדיעבד גדול, כלומר במצבי בריאות לקויים, יש לשאול רב, סיבת הבעייתיות מכיוון שישנה פעילות על הזרע, כך שלמעשה הנחת הזרע היא במקום אבוד, וכדברי הגמ' דהוי על עצים ואבנים. יש מתירים מכיוון שלבטלה היינו חוץ לנרתיק, וכעין היתר בנישואים באישה שאינה בת בנים או אישות במצב שאינה בת בנים. בכל אופן זה בדיעבד ממש.

התקן [טבעת]: מותר לכתחילה, ניתן לומר שהוא העדיף מכל הבחינות משום שמבחינה הלכתית הוא הכשר ביותר למניעה, שאין בו השפעה על ז"ל, אלא על עצם היכולת להרות במניעת המפגש, יכולת המניעה שלו הכי גבוהה יחסית, אין לו השפעה על מצבי הרוח מכיוון שאין מדובר בהורמונים וכו', אלא שיש להשים לב לנקודה חשובה ביותר: הכנסתו לרחם מתבצעת ע"י רופא, עצם ההנחה דורשת מיומנות רפואית שבד"כ מצויה אצל חלק בלבד מן הרופאים למרות שכולם יודעים לא כולם מומחים, ויש לכך השלכה רפואית מבחינת סיבוך הנחת ההתקן שיכול לפתח הריון חוץ רחמי, גלישה של ההתקן וכו', וכן פציעה של הרחם שבעקבותיה דימומים ללא הפסק, וכמובן אי יכולת להיטהר כדין טהרת המשפחה, לכן מאוד חשוב לברר על רופא שהתנסו אצלו בעניין וכך הדימום נמשך לכל היותר שבוע שבועיים ולא שנה ויותר.

ספוגית: אסור, מדובר בספוג המונח בנרתיק טרם האישות, ולאחריה נשלף הספוגית עם התכולה, אזי למרות שאין האישה מצווה על פריה ורביה, מ"מ לחלק מן השיטות מצווה על ז"ל, וגם אם אינה מצווה על כך הרי שהיא מכשילה את הבעל בכך.

נסיעה יחד של בעל ואישה בקטנוע בזמן שהאישה במצב נידה האם אסור הדבר מדיני הרחקות או מותר?

נסיעת זוג באופנוע/קטנוע על מושב אחד בזמן שהאישה במצב נדה, האם אסור הדבר מדין "הרחקות" או שישנו אופן שזה מותר?

השולחן ערוך ביורה דעה סימן קצ"ה מביא את כלל דיני ההרחקות בין בעל לאישה בזמן היותה נדה [שזה מתחילת מחזור עד הטבילה]. ושם הוא מביא שבאותה העת אסורים בקיום היחסים, וכן דיני הרחקות נוספים למניעת כישלון בקרבה שאסורה אז בין בעל לאישה.

בפסקיו אין התייחסות מפורשת לנסיעה באופנוע, ולפיכך נעיין במקורות לפסקיו ונסיק את המסקנא:

הבית יוסף בסעיף י"ז מביא מח' הרמב"ם והרמב"ן האם נגיעה בנדה היא איסור דאו' או דרבנן, מדבריו משמע שמח' בכל סוג נגיעה, בש"ך משמע שפליגי רק בנגיעה של חיבה.

נראה לומר שבחיבוק ונישוק האיסור מורכב משני סיבות נפרדות: א' הרגל דבר [מעשה המוביל לידי קיום יחסים] ב' עצם המגע שאסור מצד עצמו, כשם שביאה ממש אסור גם ללא עניין החיבה משום שהיא החיבור בעצמו כך המגע אסור מצד עצמו מכיון שיש בו סוג של חיבור.

ראיה להגדרה זו: בבית יוסף [בסו"ד בס"ב] וז"ל רבינו ירוחם…וכן העידו על רש"י שלא היה רוצה לתת מפתח מידו לידה, וכן נכון להחמיר אפי' בדבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה, מדבריו משמע לאסור אטו נגיעה הגם שברור שאינה של חיבה, ולכאורה אם הנגיעה שאינה של חיבה אסורה רק שמא יבוא לידי הרגל דבר ולא מצד עצמה מדוע לאסור בדבר ארוך שמא יגע בה וה"ז כעין גזירה לגזירה? ומה שגזרו זה נגיעה ממש, אך דבר גדול שמא לא יזהר ויגע בה זה כבר גזירה רחוקה ומדוע לגזור? אלא ודאי שנגיעה אסורה מצד עצמה ולא רק מדין אטו.

כמו"כ מוכח בדברי הב"ח וז"ל "ולא יגע בה אפי' באצבע קטנה פירוש לא תימא דאינו אסור אלא חיבוק ונישוק ודברים המרגילים לערווה אבל נגיעה בעלמא דאינו מרגיל לערוה לית לן בה קמ"ל, דאף נגיעה בעלמא אסור אפי' באצבע קטנה", לשונו מורה בפירוש על כך שיש איסור בנגיעה עצמה גם ללא המשמעות של הרגל דבר, כלומר גם ללא הסיבה של היגררות לעצם היחסים. נמצא מדבריהם מקור לכך שנגיעה אסורה מצד עצמה גם ללא הרגל דבר. להאמור גם נגיעה שאינה של חיבה אסורה, וכשם ששוגג אסור כך נגיעה של חיבה בשוגג אסורה.

כעת נוכיח שישנו איסור נוסף שהוא: "הרגל דבר" וזה האיסור הנוסף בחיבוק ונישוק: בבית יוסף [יו"ד קצ"ה ס"ג]: בפ"ק דשבת תנן ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל דבר. דין זה הוא הבסיס לאיסורי הרחקות הנוספים כגון אכילה יחד על שלחן אחד, סידור מיטתו בפניו, אכילה משירי מאכלו, וכו', שכל אלו עניינם גרימה וגירוי לקיום היחסים, משכך בחיבוק ונישוק ישנו את האיסור של עשיית דבר שמביא לידי קיום היחסים.

למעשה "הרגל דבר" המוזכר בפוסקים הוא שרשרת מצבים המביאים אחד את השני עד לקיום היחסים, כך שלא משנה באיזה שלב מתחברים לשרשרת אם בתחילה או לקראת הסוף עצם הכניסה למצב שרשרת המביא לסוף העניין זה אסור, ניתן להגדיר זאת כך: המחשבה מביאה רגש, הרגש מביא מגע, המגע מביא יחסים. לדוגמא: שליחת כוס יין מביאה מחשבה וכו', ספסל אחד או מיטה אחת מביא רגש וכו', מגע של חיבה מביא יחסים ממש.

להאמור כלל דיני הרחקות נכנסים לשני קטגוריות: א' "מגע" והמסתעף [יחסים, הושטה, זריקה, נגיעה, וכו'] ב' "הרגל דבר" והנכלל בו [אכילה מצלחת אחת, ישיבה על ספסל אחד, מיטה אחת, שליחת כוס של יין וכו']

כשאנו באים לדון על נסיעה יחד בקטנוע, יש לדון א' האם זה כספסל שאסור מדין טלטול שלה. ב' האם זה כחפץ ארוך שכל שיש חשש נגיעה ה"ז אסור מעיקרא, וגם בקטנוע עלולה לנגוע בו באיבוד שיווי משקל וכד'. ג' האם יש בזה סגנון חיבה של "אוהבים".

א' לגבי ספסל יש לדון האם נהיגה ברכב נחשב טלטול האישה הנאסר מדין ספסל, ברור הדבר שהנהיגה עצמה אינה המטלטלת אלא תנאי הכביש הם המטלטלים, ואדרבה נהג מיומן נמנע מטלטול הרכב לטובת הנוסעים. ולא מסתבר שיש בכך כוונה כספסל כי הטלטול ברכב גורם אי נוחות. משכך טלטול הקטנוע עצמו נראה שהוא מתוואי הכביש, אך בקטנוע ישנו בעיה נוספת: האדם מטלטל לצדדים לפעמים למטרת שחוק, וכן ישנה בעיה של עצם הספסל היחיד לשניהם, אלא שמצאנו לרבותינו אחרוני הפוסקים שהתירו ספסל ברכב אחורי לשניהם, ונראה הטעם משום שגם הרכב עצמו מטלטל, ומצד חיבה ראוי שישימו ביניהם חפץ להיכר ע"מ למנוע חשש נגיעה. כמו"כ בזמן העלייה לקטנוע שתעלה תחילה לבד והוא יחזיק ואח"כ היא תעלה ותחזיק בידיות צידי הקטנוע, וכמובן שזה היתר שאינו שייך באופנוע שמהירותו גבוהה, וצריך מצב כיפוף בנהיגה זע"ז וזה ודאי אסור.

ב' מדין חפץ ארוך יש אכן חשש נגיעה, אך סו"ס לא מדבר באחיזה משותפת, אלא בישיבה משותפת, ואין ביניהם מגע כעת אלא חשש נגיעה, וכשם שלא מצינו איסור במעבר צפוף שמא יגעו, אלא מותרים וצריכים ליזהר כי סו"ס לא היה בזה פעולה משותפת, וכמו שסתם צריכים ליזהר בבית כשהולכים לא להיתקל זב"ז, כמו"כ נראה בעניין הקטנוע מכיוון שאין בזה מציאות נפרדת השייך בה פסק הרי שהיא מותרת בכפוף לזהירות שלא כאחיזה משותפת שהיא פעולה שמלכתחילה שייך לדון עליה אך ישיבה בספסל קשיח לא דנו עליה שמא יגע בה וכו', כך נראה שיש להתיר בקטנוע, אלא שבקטנוע צריך זהירות רבה יותר בגלל חוסר היציבות.   

ג' מצד סגנון "אוהבים" שיש לאסרו כעין אכילה משיירי מאכלו, נראה לומר שיותר מצוי שרוכב קטנוע מוסיף לקטנוע אדם זר [טרמפ] מאשר אכילה משיורי מאכל אדם זר שזה ביטוי השייך באוהבים גרידא, שהרי אפי' בני משפחה לא מצוי כ"כ שאוכלים שיירי מאכל אך בני זוג לרוב חיבתם זה מצוי, לכן נראה שהגם שזה נראה חיבה מועט אך אין בזה "דרך אוהבים" כלשון הבית יוסף בעניין נסיעה לטיול.

לסיכום: נראה להתיר קטנוע בלבד ולא אופנוע. ובצירוף ההגבלות להלן: שישימו היכר ביניהם ועדיף שיהיה בגודל שימנע נגיעה בעת בלימת פתע, שתאחז בצדי הקטנוע באופן בטוח ללא צורך להיעזר בו, [אם אינה מרגישה בטוחה בהחזקת צדי הקטנוע, אסור, שמא תיגע בו, וחמירא סכנתא מאיסורא] כמו"כ יזהרו ממצב נגיעה, והנוהג יבחר בסגנון נסיעה רגוע.

 

שיער צבוע, צפורניים צבועות או מלאכותיות, איפור וכדו' האם צריכה להסירם לפני טבילה או שאינם חוצצים?

  1. אשה ששערה או ציפורניה צבועות או מאופרת, האם יכולה לטבול כך או שזקוקה להסיר זאת לפני הטבילה למנוע חציצה שפוסלת את הטבילה?
  2. חציצה פירושה מניעת מגע מים עם הגוף בזמן הטבילה, באם יש חציצה הטבילה במקווה לא מועילה וכאילו לא טבלה כלל והיא באיסור כרת כקודם הטבילה. להלן נבאר החרגות בחציצה שמוזכרים בהלכה ובפוסקים.
  3. לגבי צבע שיער: אם הוא צבוע היטב אינו חוצץ, כך מבואר בב"י קצ"ח בשם הרא"ש, והביא לכך ג' סיבות להתיר: א' אין בו ממש אלא מראה בלבד. ב' חפצה בו. ג' חציצה היא עניין של הקפדה, ואינה מקפידה בזה. כך פסק הבית יוסף השולחן ערוך ואחרוני הפוסקים.
  4. להאמור יש להתיר לטבול עם שיער צבוע בתנאי: שהשער צבוע היטב, וצבע השער אינו מתפרק או דוהה במי המקווה החמים [לכל הפחות ברמה כזאת שתצטרך לצבעו שוב עבור אירוע חגיגי].
  5. איפור: לא ניתן לטבול עם איפור מהסיבה שיש בו ממשות, אמנם ניתן להסתמך על כך שמעוניינת באיפור ואז הוא כחלק מגופה, אך עדיין ישנה בעיה אחרת שהאיפור מתמוסס חלקו או כולו במים ואז במצב המפורק היא כבר מקפידה על האיפור הנותר והוא כבר מהוה חציצה. משכך הפוסקים לא מוצאים מקום להקל בכך וחובה להוריד את האיפור כולו טרם הטבילה.
  6. באם מדובר באודם עמיד שנמרח כנוזל ולא כחומר, והוא מחזיק זמן למשך 24 שעות יש מקום לברר אצל רב בשעת הדחק אם להתיר כגון בערב שבת כשמוזמנים לאורחים, עיין באתר תשובה בנידון זה.
  7. ציפורניים צבועות: דינם כשיער צבוע ומותרת לטבול בהם אם כי אינו מומלץ לכתחילה. שימו לב! ציפרניים צבועות צריכים להיות צבועות לגמרי כאילו היא יוצאת כעת לאירוע, אם צבעה אותם לפני שלוש ימים והם כבר גדלו ונראים הפרשי צבע בין חדש לישן אינה יכולה לטבול משום שאז הצבע אינו במצבו האידאלי ומשכך מקפידה על הצבע הנותר והוא נחשב לחציצה והטבילה לא תועיל כלל וכאילו לא טבלה. לכן גם ההיתר לטבול עם ציפורניים צבועות הוא בתנאי שהם צבועות לגמרי ומוכנות לאירוע משפחתי.
  8. ציפורניים של רגליים דינם כמו של הידיים לעיל.
  9. בכלל ראוי לנקות היטב תחת הציפורניים שלא ישאר שום לכלוך וכן לגזור לגודל המתאים על מנת שלא תהיה חציצה בהם.
  10. ציפורניים מודבקות\מלאכותיות: באם מודבקות היטב ומונחות לגמרי על הציפורן כלומר שנעשו לאחרונה ממש, יכולה לטבול בהם, אם-כי אינו מומלץ כלל בגלל קושי הניוי תחתם שיכול להיות שיישאר שם לכלוך מועט וכבר נחשב לחציצה המונעת טבילה.
  11. חכמים ראו לנכון להעדיף טבילה ללא צבעים ותוספים אלו שמא אינם מושלמים כראוי וזקוקים להשלמה והוי חציצה שבזה הטבילה פסולה חס ושלום, אך באם כבר היא צבועה וכדו' ראוי מאוד להקפיד על מצב השלמתם כי הדבר גבולי מאוד.
  12. שאלות דומות או נוספות ניתן להפנות למו"צ [ראה הסכמות]   במייל ‫rav.chatanim@gmail.com‬

 

מודרניזציה ונישואים

 

נוסחה:

ההתפתחות המודרנית מצליחה להשפיע עלינו בכל תחום, לפעמים לחיוב ולפעמים לנזק, האם אנו יכולים לפענח את הנזק ולשפר את איכות ההנאה בזוגיות שלנו.

הרעיון:

יש לברר האם הציליוזיציה תרמה לזוגיות?

באופן דומה נשאל האם איכות החיים שלנו נפגעה כתוצאה מהציוליזיצה,

לכאורה הרווחנו חיים נוחים ומפנקים.

כאן נגיע לשאלה מהו בן חורין האם בגוף בנפש בשכל, או ברצון או מהרצון.

נמצא למעשה ששמחים נהיינו פחות, אולי לא נורא, אך נגלה שגם סבלניים נהיינו פחות, אולי לא נורא. אך נגלה שאנו גם אדישים לרגשות הזולת ובמקרה הטוב ערניים לרגשות עצמנו.

מקור הבעיות תופעת ממשק האדם מכונה: אנו בממשק תמידי עם עולם המיכון והדיגיטל [רכב, מכונות בבית, מחשבים, טלפונים ניידים, ומה לא..] כשאדם שוהה בסביבה כלשהי הוא מושפע ממנה לפיכך הסביבה החברתית יוצרת חותם חברתי על האדם, הרעיון הוא האדם מאמץ לעצמו את ההתנהגות עם הסביבה, כך נמצא את האדם מאמץ לעצמו את שיטת העבודה שהוא עצמו משתמש מול העולם המכני והדיגיטלי. משכך עלינו להבין אלו דברים מאפיינים אותם שהם עלולים להעתקה אצל האדם ומסתבר שתכונות המתאימות לעולם המיכון והדיגיטל לא בהכרח מתאימות לאדם עם הכלים הביולוגיים.

מתכונות המכונה: אינה צריכה מנוחה, יש לה הצלחות גבוהות, העדר כישלונות, זמינות מידית, העדר רגשות, תרגום רגשות לשבלונה דיגיטלית, מערכת זו מביאה אדם מכני ללא רגשות, או כבויים באירועים בעלי רגש, וכמו"כ דחייה של רגשות מול רצון להספיק, העדר אישיות, תלות גבוהה במוצרים, העדר יכולת להתמודד עם אכזבות, העדר רצון לנוח כי נחים כשנופלים.

אז התחום היחיד שהרוויח הוא: נוחות הגוף הפיזי אך מערך הרגשות איבד מכוחו.

אולי לא נורא העיקר גוף?

כל מערך התחושה הוא בנפש ולגוף יש קולטני תחושה ורגש, אם אנו נזלזל ברגש חי שמח עליז, חברתי, סבלן, מתמודד עם אכזבות, ויודע לנחם, אז גם בתחום הגוף לא נהנה פשוט נשב על ספה מפוארת עם תנאי מיזוג ותפאורה, אך עם נפש כבויה.

שמא בסדר?

עצם השאלה שמא בסדר בכזה מקרה מגיעה כי איבדנו את עוצמת הרגש הנכון, וקיבלנו כהות חושים, כי רגש אינו רגשות גרידא אלא חושים, מחשבות, אנרגית יצירה, בחירה נכונה, וכו'

כשנעבור את מבדק נזקי הציויליזיציה הבסיסית הנ"ל נגלה בעיה חמורה נוספת, והיא בעיית המיקוד, כל האנושות סובלת מפיזור הדעת ברמה כזו או אחרת עד שכבר אצל בני הדור הצעיר מתגלה ממש הפרעה בקשב [שלא לדבר על הפרעת חשיבה שזה קודם להפרעת קשב רק שהוא פחות נראה] בעקבות מכשור הניד, משכך חולפת לה בלחש מערכת ההנאה המרכזית באדם שבנוי על מיקוד,

מהו מיקוד?

יש מיקוד  שהוא עצמו הנאה כגון: חשיבה וריכוז, ותחליפיו הגשמיים הם: סמים סיגריות ריטלין הורמון אנושי, כולם על מנת לייצר מיקוד שהוא כשלעצמו הנאה גדולה. לעומת פיזור הדעת שזה צער ממש לאדם מאחר שמהות החיים זה תענוג הפעילות, ועצם ההגבלה מורידה את החיות ממש וממילא נעדר הנאה, לפיכך המיקוד מאפשר עונג של יכולות, בתחום המרכזי והעיקרי באדם שזה החשיבה.

כמו"כ יש מיקוד בהנאה כלומר התמקדות במצב ההנאה שאני נמצא בו, כשאנו באים להתייחס לשאר הנאות העולם שנבראו לצורך האדם אנו פוגשים דבר מאוד מעניין והוא "התייחסות", ההנאה אינה איזה חוק עם תפוקת הנאה קבועה, אלא גירוי נכון של התענוג הפנימי הקיים באדם, לפיכך אם האדם מצפה זמן רב להנאה, הוא מכין את חושיו, הוא ממקד את חושיו, הוא מעוניין בהנאה המדוברת, הרי היא פעילה אצלו מאוד וממש, ואילו אם הוא טרוד, או כאוב, או מקבל הנאה בהפתעה, ללא הכנה נפשית, או שאינו ממוקד, ודעתו מפוזרת בשעת ההנאה, הרי הוא ממש מאבד את יכולת ההנאה.

לפיכך רק במקום של עוברי עבירה שזה בחינת מים גנובים, שהרעיון הוא חטוף עכשיו והתמקד במה שיש כי תיכף לא יהיה, אז נשאר טעם, אך כמובן שאין זה עדיין כפי הטעם של מיקוד במצווה, כי לעבירה יש את חיסרון המצפון, כך שההנאה נקלטת ברובד השטחי של הנפש, אך המצפון מונע ממנה לחדור לרגשות האדם העמוקים, שתועלת חדירת ההנאה לעומק זה להפוך ולחדש את האדם הנהנה לאדם חדש בעקבות ההנאה שחידשה אותו לגמרי, מה גם שהנאה מעבירה מביאה את האדם להשחתה של הנפש, כי לא רק שאין שיפור בנפש, אלא ההנאה מביאה את הנפש לתחושה של שאיבה של הנאה גם במחיר של איבוד מוסר, וכשזה כך לא פלא שהתחנה הבאה אח"כ של בעלי העבירה היא רציחה.

כך נבין את הרעיון של ההנאה בעבר בזמן בית המקדש, שהאדם התחדש על בסיס יומי ושעתי כי כל הנאה שחווה, הייתה ברמות כאלו שחידשה אותו לחלוטין, והיה לאדם חדש ומכיוון שההנאה הייתה לש"ש והייתה בה כונה להתחדשות כרצון ה' -הרי שמצאנו אדם שאחר ההנאה נהיה לבריאה ברמה רוחנית גבוהה יותר.

מסקנת הדברים היא פשוטה מאוד: זה מזכיר לנו בבואה של הנאה שאנו חווים כיום, ויתירה מזו היא גם יכולה לגרום לנו להפיק יותר הנאה מהחוויות שאנו חווים ויתירה מזו היא יכולה להביא אותנו להתחדשות ובריאה חדשה, וכשנמצא עצמנו לאחר התחדשות זו, בוודאי נגלה אדם טוב יותר, שהרי האלוקים עשה את האדם ישר, ואם אנו אוחזים בנקודת התחלה של יצירתיות במהות שלנו, אנו נפגוש אדם סבלן יותר, נעים, אוהב הבריות, אינו חש לכבוד עצמו, מרחם, וחפץ בטוב גם במחיר של סבל.

איך אנו יכולים לשפר את ההנאה שלנו?

א' הבנת המותר והאסור, לא ייתכן לעולם לרוות הנאה כשהמצפון אינו שותף, ומשכך כל עוד מדובר בעבירה או לכה"פ לא בוודאי מצוה אזי אין רוויה של ההנאה.

ב' מיקוד לא ייתכן ליהנות ללא התמקדות, ובשביל זה צריך סבלנות מתינות רוגע וריכוז החשיבה.

ג' ציפייה, רק במצב ציפייה מוקדמת הנפש מכינה את עצמה, היא מגיעה במצב מנוחה –מחד, ורגשות וכלים פיזיולוגיים מתאימים –מאידך.

ד' הכנה התנהגותית מצד הנאהב, שאינו מגיע במצב של "על הדרך" אלא במצב הדורש מודעות וככל שההכנה היא מעשית ובעלת טרחה כביכול, יש לנאהב את ההזדמנות להיות אקטיבי באהבה, ולא אפתי שזה יסוד צרת סכסוכי תפקוד המין.

כשנחפש לכל זה קבוצה ומסגרת תמיכה חיצונית ומרוממת -מההסכמה הרצונית והחברתית שלנו, ושאנו נרצה לחיות על פיה, נמצא איך לא, -את ציוויי התורה, כמו תמיד קולעים לרכיבי הגוף ונפש. ולעניין המצפון נגלה את מבט התורה הנעלה על זוגיות שזה מצווה ולא אופציה, לא מדובר בסתם המצאת ערך שמנסים לגרד איזושהי תועלת ממנו, מדובר בהרכבת הבריאה כתיקונה בעשיית נחת למי שברא את העולם, א"א שלא להתאהב במצוות הזוגיות מסיבה זו גרידא.

כמו"כ גם לגבי ה"מיקוד" ההלכה מצווה אותנו לקיים את המצווה בחושך, או באור מוחלש, או באיפול טלית על המקומות המוצנעים, ולמה? הסיבות שמוזכרות בהלכה הם בגלל הימצאות ה"חיצונים" באור, וכן שמא תתגנה על בעלה.  לענייננו נמצא בכך את ה"אור הגדול",  שזה מיקוד התחושה, ראיית העיניים מקומה טרום המצווה, אך בזמן המצווה המקום לדמיון ומגע בלבד, כך שריבוי אור מביא לריבוי ובלבול גירויים וממילא אין את היכולת לפעול נכון.

בעולם מקובל: תאורת הבית והבילויים נמוכה ואילו תאורת חדר הפנים גבוהה, ואילו בהלכה כתוב: "נר שבת" הוא משום "שלום בית" שפירושו ריבוי אור יביא להתרצות זה לזה, ומניעת היתקלויות הבאות מהעדר אור, ואילו בחדר הפנים יש צרך בהאפלה, ההפכיות הקיימת בעולם מביאה לנזק כפול: א' אי ראיית הטוב בחוץ וממילא התבוננות נמוכה בשני, ב' בלבול גירויים בחדר הפנים.

ובעניין הצורך בציפייה נמצא את זמני ההרחקה, שבגמ' כתוב עליהם שעניינם שתהא אישה חביבה על בעלה כיום כניסתה לחופה, ואכן הדברים ידועים.

ובעניין הכנה התנהגותית של הנאהב נגלה את ההכנה לטבילה של האישה הדורשת ממנה שותפות חיובית ופעילה ביחסי המצווה.

[מאמר זה ועוד נכתבו ע"י הרב גבריאל מור יוסף מדריך חתנים מוסמך

לפרטים:  rav.chatanim@gmail.com]

נשמח להיות בקשר:)

נישואים הם דבר מרגש עצמתי ובלתי תחליפי, הם צריכים את התובנות המתאימות והגישה הנכונה, קח לך צידה ממדריך טוב שתבחר.

אשמח להיות השליח להגשים לך את החלומות!

הדרכה כתובה בחינם במייל, הדרכה בהגעה עד אליך במחיר סמלי שמתאים לך.

לבירורים:

ווטסאפ:  0504133062

rav.chatanim@gmail.com

בירורים בענייני הדרכה.

נושאים כלליים.

 

אודות

אתר "בניין עדי עד" הוקם ע"י הרב גבריאל מור יוסף, מדריך חתנים המוסמך ע"י גדולי הפוסקים כמופיע במדור הסכמות.

מגמת האתר להציע ולהנגיש שירותי הדרכה מכיוון שונה, המבוסס על שני עקרונות

  • עיון
  • נגישות

הרעיון העומד מאחרי האלמנטים הללו שהדרכה נמצאת בצומת מרכזית בחיינו, והיא רכישת מודעות טרם כניסתנו לעולם המורכב שנקרא נישואין, הרבה אנשים אומרים אנו חכמים בדיעבד, וחתן ככשהוא ניגש לנישואין, הוא נמצא בנקודת זמן של ידע נמוך על עולם הנישואין כי הוא לא היה שם מעולם, ומאידך רצון גבוה לדעת ולהבין עוד לפני איך ומה נכון לעשות.

שני נקודות אלו הן יתרונות, ואם הן יבואו על סיפוקן הרווחנו מאוד והחתן יגיע לביתו ויצעד בביתו על מי מנוחות.

כשאנו ניגשים לשורה התחתונה של מה שקורה בעולם, אנו מגלים המון גירושין מיותרים, וגם אלו שלא התגרשו הרבה מהם חיים בצער ועגמת נפש מכישלון בנישואין.

אז באופן טבעי משייכים זאת לסוג הבת זוג או הבן זוג, אך מניסיוני אני יכול לומר בוודאות שרוב ככל בעיות הקשר בין בני זוג נובעים ממודעות והתנהלות עצמית לקויה, ואין כוונתנו לומר שוותרנות הא הסיסמה לשלום בית, משום שבהדרכה נלמד שזה סיסמה לכיבוי האישיות,

אלא הכוונה להדרכה עיונית שמלמדת אותנו את רזי עצמנו ורזי הבת\בן זוג ורזי הזוגיות כשלעצמה, ומשם נלמד איך לנווט כל רגע שיהיה דבש. הכל עניין של הדרכה.

כשאנו מציבים לעצמנו חזון לחיי דבש, נוכל לומר שהסיסמה היא הדרכה מושכלת ועיונית שתלמד בהשקעה טובה,

בהדרכה זו ניקח את המרכיבים הראליים המתאימים לרוח הדור ונלמד את השימוש המושכל בהם. וזה יהיה המתכון לאושר.

אין ספק שלמידה אינטנסיבית היא כבידה ולא מעשית לביצוע בדורנו, לשם כך יצרנו את הסיסמה החדשה "הנגשה" לכל מקום, וכמעט בכל זמן, ובכל פורמט, לשם מטרה אחת: לעשות זוגות מאושרים!

בנוסף ל"בנין עדי עד" מדריכה מעולה, שיכולה לתת מענה לבת הזוג, כך שתהיה התאמה מלאה בהדרכה לחיים מאושרים.

זמינות: rav.chatanim@gmail.com

אישה לומדת הכל מבעלה

נוסחה:

זוגיות מביאה את האישה לחשיבה והתנהגות כמו בעלה. היתרון: המעלות שלך יקבלו ממד כפול, האחריות: החסרונות יצטרכו תיקון, או לכל הפחות אי הזדהות עימם.

הרעיון:

כשאנו מדברים על מיזוג ואיחוד של בני הזוג, ליצירה אחת של אדם, בהכרח אנו חייבים להתבונן היאך שני בנ"א שבחלק מהדברים מנוגדים והופכיים יכולים להתאחד, ומה עם החלק השונה שבניהם?

"אישה לומדת הכול מבעלה", אפי' מריבה עם הבעל, שבזה לכאורה היא צריכה להיצמד למה שהיא באמת.. ולפעול לפי הבנתה כי היא פועלת נגדו..  גם את זה היא לומדת ממנו. ולחיוב –האישה בתכונתה הבסיסית נבראה שמעוניינת באופן טבעי להעתיק את בעלה בכל, [בזמן שהיא אוהבת אותו ורואה בו את האיש הטוב והנפלא בעבורה], היא פשוט הראי של הבעל, היא תלמד ממנו את מידותיו הנהגותיו וכו'.

זה כל כך טוב אבל עם הרבה אחריות, משום שכך הבעל יכול להתנהג הכי טוב בעולם, והיא תלמד ממנו -דפוס חיים חיובי -של אופטימיות, כבוד, צורת חשיבה, מבט על החיים, וכו' ולמרות שזה מלאכותי וקשה, התועלת תהא  שהוא יגלה שרעייתו תתנהג אליו באופן זה בדיוק, כי כך למדה ממנו.

להאמור גם אם יש ממש הצדקה להתפרץ לכעוס לגנות וכו' בכ"ז המחיר שזה יחזור אליך באותה צורה אינו כדאי כלל…, כך עם הילדים וכך עם האישה, האדם לא צריך להתאמץ להתוות קו בביתו, בטח שגם לא לחנך את רעייתו, פשוט ביותר: כפי הדיבור שלך היא תדבר אתך, כפי המידות שלך היא תנהג אתך, כפי המהות שלך בפועל היא תתנהג אתך.

וכמובן שהיא לא תתנהג כפי הבנתך איך רצוי להתנהג, אלא כפי מעשיך!! הבנתך את ההתנהגות הנכונה לא תשפיע עליה, אם במקביל אתה נוהג גרוע, ובכ"ז אם היא תראה שלכה"פ אינך חפץ ומזדהה בהתנהגות שלילית היא תימנע מלהעתיק התנהגות זו.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים rav.chatanim@ gmail.com:]

 

 

כיצד לשמר קשר

נוסחה:

אהבה היא בצורת גלים תנועתיים, ולא מצב סטטי. משכך עליה חדה של אהבה מביאה לניפוץ חד אח"כ, ולהשאירה בשיא תמיד א"א כי יכולת ההכלה של אדם מוגבלת, המטרה שליטה יזומה בוויסות האהבה יביא אהבה בביטחון מלא.

הרעיון:

אהבה היא משאלה נכספת של כל זוג, לא רק בגלל הזוגיות כמו גם בגלל התחושה האישית הנלווית, בעצם אהבה היא מקור אנרגיה לאדם, מהסיבה הפשוטה: "שמועה טובה תדשן עצם, רוח נכאים מי יישאנה".

השמחה מקור החיות לאדם, כשיש שמחה הכול נעשה בקלות, וכל אברי האדם שותפים לתנועה, ואילו עצב הינו מקור הקיפאון והייאוש, חידלון ללא יכולת, בין שניהם נמצא האדם ותמיד מחפש את ההיצמדות לשמחה ואהבה.

אהבה כמו שמחה נמצאים ברגש האדם, רגש האדם הוא בנפש הממצעת בין הגוף המורגש הנראה לעין, לבין הנשמה הרוחנית לחלוטין השורה על האדם.

רגש אינו דבר סטטי הוא תנועתי, שזה בעצם מקור ההנאה שבו שהוא בתנועה כלפי מעלה, רק מכיוון שהוא תנועתי הוא כ"כ מענג ומהנה, בגלל שכך הוא צופן בחובו עוד ועוד, וזה בבואה רוחנית למושג הנאה, שהרעיון הרוחני הוא תנועה למעלה לדביקות בקוב"ה.

אשר ע"כ  במגבלות העולם החומרי אנו מבינים שכמו שמטוס לא יכול לעלות רק למעלה כל הזמן, או בגלל מגבלת גובה או יכולת וכו', כך אהבה אינה יכולה כל הזמן לעלות ולהתרבות, יכולות הקיבולת שלנו מוגבלות, וזו גם הסיבה ששמועה טובה גדולה אינה נאמרת באופן פתאומי לאנשים מבוגרים בעלי לב חלש, משום שיכולת הלב ואברי הגוף להכיל חלשים, וכמו"כ היכולת הרגשית.

נמצא שאהבה חייבת להיות בצורת גלים, עליה וירידה, אז מה, מוכרחים להיות שונאים ע"מ לאהוב? בטח לא, מה כן? ליזום את עליית הגל ולטפח אותו למשך זמן רב באופן איטי, וכן ליזום את ירידת הגל לזמן מועט באופן מבוקר, כך נקבל רוב הזמן אהבה בעליה איטית ומיעוט זמן בהפסקה, העדר תפעול יזום של האהבה מביא להתפרצות גבוהה של אהבה שאחריה נפילה דרסטית לא מבוקרת לתהומות של שנאה, שיוצאים ממנה פצועים עם רשמים בלתי הפיכים שיכולים למנוע איחוי לבבות מושלם לעולם.

מסקנה זו מגדירה את כל תפיסת האהבה הקיימת ברחוב בטעות גדולה, זו לא תזה זו מציאות, אהבה אינה "עצמית נשלפת", היא צריכה הפעלה שכלית, ורק כך ממצים אותה, נהנים ממנה, והיא מהווה כלי אדיר לקרבה והישגים נפלאים. גישת הרחוב מביאה לתהומות של רוע ואכזריות שסופם ג' עבירות, האדם החכם משתדל למקם את עצמו בסרגל בין גישת האהבה היזומה לנפולה הכי קרוב ליזומה, כהבנת התורה בנפש האדם.

לפיכך הדבר הנכון הוא ליזום אהבה, ולהשאירה זמן רב בעליה איטית, ולא למקסם אותה מהר. אח"כ כשיכולת ההכלה של הנפש מתעייפת, לבצע הפסקה, בהבנה ומודעות גם לצד השני לצורך ריענון ולא דחיה של הבן זוג.

איך אדם יכול לווסת אהבה ולהגבירה בעת הצורך?

כשאדם רוצה לייצר אהבה הוא חייב לתת עוד בטרם האהבה, רק בדבר שאדם מוצא בו את עצמו הוא מוצא את האהבה, כשאדם נותן ונותן הוא מפתח רגש של חמלה רחמים וכינוס לתוכו שזה בעצם האהבה.

הרב דסלר כשהיה מברך בני זוג היה אומר יה"ר שתמיד תרצו וזכו לתת זל"ז, דעו לכם שכשתפסיקו לתת ותחשבו על לקבל האהבה תתפוגג, גישה זו הפוכה מהמושכל הראשון שאת מי שאני אוהב אני נותן לו, ולא היא למי שאני נותן אותו אני אוהב.

אחרי המקורות ליסוד זה מביא הרב את המעשה הבא: מעשה בבני זוג עם בנם שהמלחמה העולמית השנייה אילצה אותם להיפרד זמ"ז האב ברח למקום מסוים לשרוד, ואילו האם ובנה למקום אחר, לאחר חמש שנות המלחמה נפגשו, והנה התגלה תופעה מעניינת שהאם אהבה את בנה יותר מהאב, הגם שלכאורה המתבקש הוא: שהאב מלא געגועים לבנו ויאהבו הרבה יותר, אך אהבת האם גדלה מהסיבה הפשוטה: שהיא נתנה לו תמיד והשקיעה בו משלה וממילא נתינה זו הגדילה את האהבה לעומת געגועי האב שהיו גדולים אך לא כמעשה הנתינה ממש.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]

רוצה או גם צריך להתחתן

למה התחתנתי?..

נוסחה:

ערך הנישואים עובר כל תפיסה של כדאיות אנושית, יש דברים שהערך שלהם נמדד בכלים מיוחדים, ולא בכדאיות פשוטה בכלל, משכך הקשיים הם מדרגה ליעד ולא הפרעה ליעד.

הרעיון:

השאלה שרבים מתחבטים בה האם יש משמעות נוספת לנישואים מעבר לרצון האישי שלי?

האם אני עושה בנישואים גם שליחות כלשהי או רק את רצון עצמי?

אכן תחושת האדם עצמו היא הרצון לחברות שותפות, לנאמנות קרובה, וגם לילדים, וכמובן התשוקה לסיפוק רצון היצר. ננסה להתבונן בחז"ל ונגלה בנישואים ערך עצום ונורא שנוסף לעניינים הנ"ל.

כשנשאל הרב יהודה עדס ע"י אדמון ספרא מדוע אני צריך לישא אישה טוב לי איך שאני אני מרוצה.. ונישואים רק יכולים להכביד עלי?

השיב לו "הנך צריך אישה בשביל שתעצבן אותך".

כלומר העבודה של שיפור האישיות באה מהנישואים, שבהם יש קירבה של זר ממש לפרטיות שלי, וזה מעמיד אותי במבחן כנות במידות האם הם רק להתייפות בהם בחוץ, או שאני מחויב לעצמי ,להתנהגות נאותה ומידות תרומיות באמת.

"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" ובגמ' זכה עזר, לא זכה כנגדו, וקשה והרי אם התכלית היא לטוב עבור האדם מדוע כשלא זכה ה"ה כנגדו הרי בזה בטל סיבת העזר? ביאר הרב עדס שליט"א האישה לתכלית השלמת האדם, אם זכה לתקן עצמו ולרכוש מידות טובות טרם החיכוך עם אשתו הרי "עזר", ואילו לא זכה מכיוון שהחליט להישאר כפי שהוא אזי בעל כורחו יתוקן בחיכוך עצמו עם אשתו, כלומר גם בלא זכה הרי היא לטובתו, שהחיים עמה יביאו אותו לשלימות.

אכן המתקשים להחליט על נישואים מבינים רעיון זה והחשש מהצורך לשפר את האישיות מונע מהם להחליט על נישואים ועל פי רוב הטענות הם רק תוצאה ולא סיבה למניעה.

אכן עניין עבודת המידות מובא בספרי הקבלה שהנישואין לצורך שיפור האישיות, וייתכן שכל ביאתו לעולם לצורך זה, והאדם רואה את הקושי בבניית הבית כברירת מחדל מוכרחת להשיג את הרצון הטבעי של האדם, ובשפת הרחוב מכנים זאת "א"א איתן, וא"א בלעדם" פתגם זה נכון כל עוד האדם לא מפנים שעבודת המידות היא תכלית.

עבודת המידות של סבלנות, איפוק, בלימת הכעס והסרת הקפדת הלב, מתמצים בחי הבית עד תום ממש, האדם לא יכול ליהנות מביתו ללא עבודת המידות הללו, הוא לא יכול גם לשרוד ללא התייחסות ממוקדת בשיפור האישיות.

לכאורה זה נשמע גדול מכדי כוח האדם, אך אל לנו לשכוח את התגמול -המניע הגדול של האדם בחיי הבית, כשהאדם חי בשלום בביתו יש שלווה שאין לה אח ורע בעולם, הוא מרגיש שיום אחד של איכות חיים בשלום בית שווה לו כמו שנה.

בגמרא ביבמות סב: אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה רבא בר עולא אמר בלא שלום שנא' וידעת כי שלום אהלך.

דברי חז"ל אלו מגלים לנו על מתנות שברחוב חולמים עליהם משתעשעים עימם ולפעמים טועמים קמצוץ מהם אך השגתם באמת מהם והלאה.

מה זה אומר לנו? אנו לפעמים מצטמצמים סביב המחשבה שנישואין זה "סבל קדוש" למען ה"מידות", אך לא היא, לא רק שהאושר מונח דווקא בזה, אלא שכל אופציה אחרת היא מקור התסכול והרוע שבעולם, ועצם היותנו חיים במסלול הנכון משפר ומייפה את מידותינו ממילא.

הכיצד? אנו הרי רוצים שלווה בבית אז א"כ מדוע להקפיד על זוטות, אנו הרי רוצים אהבה בבית אז מדוע לא לתת ולתת ולתת, אנו הרי מעוניינים בשיתוף פעולה אז מדוע לא להשתוות בדעות ורצונות.

נמצא שהבית הוא המכון הכי אידיאלי ונוח לעבודת המידות, הדבר היחיד שאנו צריכים זה להפעיל את הדעת, כך שבמקום לראות את השני כמקור לבעיה אנו רואים את נקודת התיקון בעצמנו, כך נגלה שהשני הרבה יותר חביב נחמד נעים ומשובח ממה שהיצר רוצה ללמד אותנו בשקריו.

ישנו ערך נוסף בהקמת הבית: העולמות העליונים זהים לעולם שלנו, וכמו בעולמנו ע"י נישואים מביאים לעולם חיים שפע דיבוק לבבות כך בעולמות העליונים וכך בעצם מתגלגל השפע לעולמנו, נמצא שבית הוא ממש זכו שכינה בניהם כי השכינה מקבלת דירה בתחתונים.

ובזוהר איתא: שיעקב כשהלך ללבן לפני נישואיו חלם על מלאכים ואילו כשחזר ממנו לאחר נישואיו עם לאה ורחל פגש מלאכים שהיה נאבק עם המלאך שרו של עשיו וכן המלאכים שליוו אותו בדרך לעשיו, נמצא שהערך של נישואים כ"כ גדול, שניתן בידינו ללמוד עוד ועוד ולהבין את ערכו, והאחריות הגדולה היא שבמעשי האדם יוצר את השלום בית או ההיפך.

שלום בית אינו תוצאה פסיבית של סטטוס אלא פעולה אקטיבית של יצירה ושימור והשקעה בשלום בית, רבים הסיפורים על חז"ל שבזיקנותם היו קונים מתנה לאשה כבימי צעירותם, הרעיון הוא ערך ומעלה עצומה מעבר לרצון המוכרח המלווה אותנו [שגם הוא חשוב כשלעצמו] וממילא אינו שייך לגיל כזה או אחר.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]