תגית: כללי

 

הגענו לדור שצריך להשתכנע להישאר נורמלי, וגם אם הנורמלי הוא הגיוני מאוד ומתבקש, עדיין לא מובטח שבפועל ננהג כך.

בדור שלפנינו אנשים קידשו את חיי הבית, הם היו אנשי משפחה, אנשי בית.

הבית היה הסיפוק, האתגר שבחיים, המנוחה, המזון, העונג, הביטחון, השלווה, החיים, הרכוש הנפשי, והרכוש הרגשי, קניין האדם ביקום שיישאר גם אחרי סילוקו מן העולם, בית הוא בית, לא היה צריך להסביר לאדם מהו בית.

לאיפה הגענו? בית הוא "מקפצה" ל"חוץ", וה"חוץ" הוא נחשב לחיות את ה"חיים",

ומה בבית? שם נפגשים עם הכישלון הפנימי שלנו, שם אנו מוצאים ומוציאים את התסכול שלנו ומעצמנו, סתם מקום של התעסקות מתישה עם אנשים ולא עם דיגיטל ובילויים, הבית מהוה הפינה השחורה של התסבוכות בין חלומות למציאות, בין עונג לצער, ובין תקוה לחידלון.

כל זה בעקבות היעלמות נתונים בסיסיים: שהות רבה בבית, ביטול היצירתיות שבבית, וחשיבה על הישגים שאינם ב-4 קירות הבית.

ולמה זה קורה לנו? תופעות אלו הם תוצר של תקשורת שמייצרת ומביאה את החוץ לתוך הבית [תקשורת חברתית, חדשות, עדכונים, עבודה מהבית] השבחת החוץ [קניונים, גינות, תפאורת רחוב, משחק, בילוי] מפגש רב עם אנשי רחוב, שהות רבה במקומות עבודה [שני שליש מהיום].

מהו שלב הנזק הבא? במקום הגישה שהחוץ משרת את הבית, הגענו לגישה שהבית משרת את החוץ, כלומר בבית אנו מתארגנים לקראת החוץ והשהות הנכונה שהיא ברחוב, או במקומות העבודה, ובהתאם גם ההישגים עבור הרחוב, כלומר מגדלים ילדים בשביל שבחוץ נהיה נורמלים הולכים לעבוד כדי שנוכל להיות שוה בין שוים וכו' ולא להיפך שהחוץ נועד עבור הבית כלומר עושים קניות לבית, הולכים לעבוד בשביל שהשהות בבית תהיה נעימה ואפשרית, הולכים ללמוד כדי שנהיה חכמים בביתנו, מגדלים ילדים בשביל בניית המשפחה. וכו'.

כשזה כך מתחילים לצמוח נזקים קשים כגון: דרישות לא מתאימות לכישוריו של הילד בשביל להשתוות עם ה"חוץ", בבית אנו נראים "הפוכים" כי בשביל מה להתייפות או להתארגן, העיקר זה החוץ וכך מגיעים למאוס אחד בשני, ויתירה מזו תמיד נראה ב"חוץ" את האחרים במיטבם, כי הוא הרי התארגן לחוץ ובחוץ הוא נראה טוב, ונחשוב שלילי על הבית שלנו ח"ו, במקום הגישה הנכונה, בבית נראים טוב מאוד לא פחות מבחוץ, בבית שוהים מספיק בשביל לחיות ולייצר סיפוקים בתוך הבית ללא תחרות, בבית אני נהנה מהילדים ומהאישה ומהבעל כי איני משווה אותם בתחרות כלשהי מזווית העין, בבית אני נח ומקבל את הדרוש למצב נפשי רגוע ולא תחרותי נהנתן. ובזה כולם יוצאים מרוצים.

מה ההבדל בין שני הגישות? באם המטרה החוץ, אזי בהשגת צרכיו בכ"ז האדם יחפש את החוץ, כי החוץ הוא הבית.. ואם המטרה היא הפנים אזי אם ישיג קניות בלי לצאת או עבודה בלי לצאת הוא יעדיף את בית אלא"כ ייצא לטיול וכדו' אך הבית הוא "הבית".

פתגם עממי אומר ניתן להוציא את האדם מן הרחוב אך לא את הרחוב מן האדם, כלומר אדם שהוא רחובי ובחוץ, לא יועיל לו כניסה לבית משום שראשו על החוץ ויכניס עמו את החוץ לתוך הבית, הוא ימנע לבשל אוכל בבית, לשהות הרבה בבית, לטפל בצרכי הבית הטכניים וכו', הוא יעדיף תקשורת המוציאה אותו מחוץ לבית וכו'.

נזקי ה"חוץ" הם קשת רחבה שלעולם לא תיגמר, החל בניכור בין בני הבית, תקשורת לקויה בעיות נפשיות [חרדות, דאגות, עצבות] בעיות בריאותיות [תת תזונה, קשיי התנהגות, וכו']

אכן זה מאוד מפחיד, שהאורח חיים המערבי דוחף אותנו בכוח רב לאהבת החוץ ,ולהשתוות עם הרחוב, ["שוויון" –ערך הדגל של הרחוב מגיע מתרבות עשיו, שלא הסכים לקבל דרוג רוחני], יש דברים שהם מוכרחים כמו עבודה, ידיעת חדשות בסיסית, קשר חברתי מינימלי, הכלים הללו לא יכולים לשבש את האדם אם הוא יוצר משקל נגד: טיפוח השהות הפיזית בבית, אוכל מוכן מהבית, יצירת סדרים התנהגותיים ומערך שעות, התאספויות משפחתיות לאירועים ערכיים, כל אלו קיימים ביהודי הקלאסי, צריך להוסיף עליהם ולשבחם.

לא קשה לזהות צורת בית של אדם שומר מצוות, יש מקום לשלחן ולכולם, יש השקעה במטבח שהוא מקום הכנת אוכל לכל בני הבית, יש התאמה לשהות בני הבית בשבת לימוד ספרים משחק וכו'.

מי שאיבד את חיי הבית איבד את חיי המשפחה ומי שאיבד את המשפחה איבד את עצמו ומי שאיבד את עצמו אין סיכוי שיהיה מאושר אפי' 10 אחוז מאיש בית הטרוד בפרנסתו!   

סיפור: אדם שהיה בקשר עם אחיו היחיד, ערך בר מצוה לבנו, האח הגיע מראשוני האורחים, כמובן בהתאם לקרבה המשפחתית, וקיבל מקום ליד בעל השמחה, אט אט הגיעו אורחים נוספים, וכל אחד ידיד קרוב יותר של האח, מתחילה הושיב את הידיד קרוב אליו וביקש את האח לזוז מעט לפנות מקום לידיד, וכך הגיע עוד ידיד, עד שהאח הרחיק את מקומו לכניסה לאולם, לנוכח כמות הידידים, עברו ימים וחודשים, בעל השמחה עבר אירוע בריאותי שהוצרך להתאשפז בבי"ח, האח היחיד שיש לו הגיע מיד לבקרו באמצע יומו, וללא כל התראה על מנת לשהות לצידו של אחיו, הוא אף לא הספיק להתכונן לשהייה ממושכת, הגיע לאחיו וישב לידו בבי"ח, קיווה בליבו שהנה תיכף יבוא מישהו מכמות הידידים הידועה ויכול להחליפו מעט שיחליף כחות, אלא שלא היה מי שהגיע כלל, ולבסוף נאלץ להשאיר את אחיו לבד.

המסר הברור הוא שלמשפחה אין תחליף, אם לגוף אין חלקי חילוף הרי שאותו דבר משפחה, היא נכס לכל אחד מהמשפחה גם לאותו אחד שחושב שהוא רק נותן, משפחה היא עוגן ריגשי חברתי שאינו על בסיס רוח, אלא קשר דם, ובכ"ז קשר כזה כשבועטים או כשמעיקרא לא מאמצים אותו אזי אינו בא לידי ביטוי בעת המתאימה.

 

התורה: "והיו לבשר אחד", זוג אינם אחד ועוד אחד אלא ישות אחת, בשביל להגיע לכך צריך להבין שכל אחד משלים את השני בתחום המיוחד שלו.

הרעיון:

רבים מתחבטים מה אני עושה בעצם בנישואים האם מדובר בסיכום ידידות? האם מדובר בסיכום כלכלי משותף האם מדובר בתא לגידול ילדים  אולי משהו מעבר לזה ?

קשה להבין מבחינה לוגית מה הם נישואין, אנו מבינים מה זה אדם, מה זה אישה, מה זה חי, צומח, דומם, מהי אינטרקציה בין חלקים חומריים וכו'  

אך מה הם נישואין?  

אפשר לומר שהעולם החופשי עדיין תוהה בשאלה זו, ובינתיים לא מצא תשובה לשאלה זו, הוא כן יודע להסביר שוני בין סגנון הנישואין הקדומים בעבר לסגנון המודרני, הוא יודע להסביר את הצרכים של נישואין, הוא גם יודע להמציא סוג של נישואין חדשים… שהתורה אומרת עליהם כמעשה ארץ מצריים [שדעת התורה שמדובר בבעיה ערכית רציונאלית רח"ל, ולא תכונתית כהבנת העולם הפסיכיאטרי המודרני]

כך או כך ליהדות יש את הפרוש הנכון לחיות בעולם משום שהיא הפרוש מבורא העולם, ומשכך עלינו לברר וללמוד את התובנה היהודית.

האישה מוגדרת כאבדה של האדם [ריש מסכת קידושין] על האדם לחזר אחר אבדתו והיא נאבדה ממנו בלקיחת עצם מעצמיו כמופיע בחומש בראשית, אין הבנה יותר פשוטה וממצית של העניין, הדרישה משניהם היא הפיכה לאדם אחד…,

אבל מה זאת אומרת אנו שני בנ"א נפרדים?

אכן כן שני גופים, שני שכלים, שני רגשות, שני מידות וכו' אך הנדרש הוא יצירה חדשה של אחדות, לא ויתור על ה"אני", וגם לא השארות של ה"אני", אלא חיבור של ה"אני", נשמע מוזר…

נתרגם זאת לנוסחה בשפה שלנו: הנישואין אינם זה על חשבון זה… וגם לא זה לצד זה… אלא מיזוג של זה עם זה!!

החושבים להינשא לבן זוג שיוכלו לחיות עליו מוטב שלא יתחתנו, כי הסיכוי שיסיימו באלימות הוא גבוה, כמו"כ אלו שחושבים להינשא זה לצד זה בהסכמי נישואין… פספסו את עיקר הנישואין וחבל, הם חיים את מחלת הדור המודרני הפמיניסטי שדואג לשינוי מהות האישה שתהא כגבר, ולא למעמד האישה כלל. והגישה הזו היא ערס היצירה של נישואין כמעשה ארץ מצרים, משום שבזה לצד זה הכול אפשרי, ולא רק הפן המסורתי הנכון, רק בגלל שהנישואין הם מיזוג שייך יצירה מעניינת בתפארתה.

האופן שבני זוג השואפים למיזוג מנהלים את השיח הוא בכך שהאישה מציגה את האופציות הדעות והרעיונות שבזה כוח האישה רב, בינה יתירה ניתנה לנשים, אך מאידך על מנת שלא יהיה ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, מוטל על הבעל לקבל את החומר ולדון ביחד עם האישה, את ההחלטה הסופית הוא צריך להחליט.

האישה אינה הכוח המתוכנן בזוגיות להחלטה, במרקם הזוגיות ניתנו לאשה יתרונות בלעדיים אחרים, כגון: היכולת להציג שלל רעיונות התבטאויות המחשות וציורים, וזה בדיוק הדבר הנצרך לאיש שהוא חד גוני, ואינו מיטיב במקצועיות להאזין לצבעים, ולגוונים, ולפינות של המציאות, ברמה הרגשית, השכלית, וכו' והיא הכלי הטוב ביותר לכך.

אכן את שלב ההחלטה עליו לקבל, הוא צריך מדידות גאומטריות של הצדדים, הוא צריך חישובי סיכון, וכן ניפוי של הסרק מהתוכן, הוא צריך להחליט ולהיות יציב אחרי ההחלטה, כי כל הרעיון של החלטה אינו ההעדפה, אלא יישום הדרך הנכונה כעיקרון, ואלו שדעתן קלות – א"א ללכת אחר החלטתן, כי כל משיכה קלה לכל צד שהוא הופכת לעדיפה גם לאחר ההחלטה, ולהכל משקל שווה ואין הכרעה, לכן צריך מחד את האישה ומאידך את הבעל, אין בכך כל חיסרון לצד כזה או אחר, בסה"כ מיזוג והשלמה של אחד לשני ביתרונות של כל אחד.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]

 

נוסחה: אין אוניברסיטה שהיוצאים ממנה בטוחים בזוגיות, כי פשוט אין פתרונות קסם לזוגיות: אדם שהוא טוב באמת, הוא יהיה הבעל הכי טוב.

 נישואים זה מיזוג, ומיזוג שייך ע"י אמת, כי כל יצירה בעולם שחפצים בקיומה חייבת להיות אמת, וככל שיש בה יותר אמת, הנצחיות שלה גדולה, משכך א"א ע"י הבנה שטחית להחזיק את הנישואים, א"א ע"י סיסמאות או קלישאות רחוב להחזיק נישואים, ובטח לא להביא אותם לשגשוג.

מידות מקורם בנפש החומרית, וכבר אמרו חז"ל ניתן לרכוש יר"ש, אך לרכוש מידות קשה מאוד, והחזו"א המליץ לחתן שיעדיף מידות טובות על פני יר"ש נמוכה יחסית.

אדם שבסיס המידות שלו טוב והוא סבלן, נותן, מתון, זריז, ועניו, הרי שאיכות החיים בסביבתו תהא גבוהה, לא ניתן בקלות להשתנות, וגם זה ע"י הרבה לימוד מוסר, ורצינות אמתית לשינוי לטובה, מידות רעות ללא ספק יכולות להחריב בית.

ניתן אולי לנווט בין הפרובוקציות שמעוררות מידות רעות ניתן להתרגל אליהם וכו', אך אין ספק שזו עבודה לא פשוטה, וישנם מידות שהקצנה בהם יכולה למנוע איחוד אמתי של לבבות, כגון: עקשנות, כעס, החצנה, וכדו',

בית מבוסס על ויתורים, ואין התאמה שאינה מצריכה השתוות, אך קשה מאוד לבנות רק על ויתורים, כשיש מעכב קיצוני באיחוד או באפשרות לאיחוד, לא יועיל פטנט, לא יועיל אהבה לתקן פערים לאורך זמן, משכך צריך לעבוד על המידות, וכן לתת חשיבות למידות בבחירת השידוך, ולהנמיך את המשקל לחיצוניות.

שמעתי רב שנשאל, האם עדיף לקחת אישה עם השכלה ורגש נמוך כך שלא יהיה בעיה של מעמדות בבית ועליונות הבעל תהיה ברורה?

הרב השיב בחכמה: אם רוצים לבנות בית על כחנות מוטב שהאשה תהיה פשוטה ולא חכמה מידי, אך אם המטרה לבנות בית על ערכים הרי ככל שיהיו לבני הזוג יותר ערכים הבית ירויח וכך הילדים יקבלו ערכים רבים, נמצא שהיעד אינו מעמד אלא שילוב שכל אחד מביא עימו את ערכיו הקודמים למרקם הנישואין.

מהי הגדרת מידות? אין הכוונה לשילוב רגשות, מה שמשודכים חשים "זורם" זה הוכחה על מושגים ושפה משותפת, וזה חיובי, אך ללא יכולת לוותר על עיקרון לטובת השני באשר הוא, לא תועיל הזרימה הזו. ללא יכולת להתאפק לא נוכל להכיל טעויות אנוש סבירות, למרות הכימיה. ללא יכולת להפנים זוגיות, לא נגלה אישה לבעלה וד"ל, ללא נתינה אין מקום לדיבוק הלבבות, יש רגרסיה, אנוכיות, ולבסוף אכזריות ושחיתות.

מידות הם בסיס הנתונים של האדם, הם הם התכונות שלשם אדם חוזר כשנגמרים החיוכים וההצגות, וגם אדם שלא נולד או גדל עם מידות טובות חפץ בבית טוב, כי הוא מבין שזה כורח המציאות ולא משנה מי יהיה הבן זוג, מאחר שזה נוגע לאדם עצמו בתוך הזוגיות, ולא רק להכלת הזוגיות, והוא יכול וצריך להישיר מבט לתכונותיו ונטיותיו וחולשותיו המוכרות לו, שיפענח אותם באופן מדויק, שישפרם או לפחות ימנע מלעורר אותם.

כ"ז באדם שאיזון מידותיו צריך שיפור , אך אדם שיש בו מידות הרסניות של תגובות זעם, התפרצויות, ואימפולסיביות, אין לו הרבה סיכוי לשרוד, וחייו מסכת ייסורים, אינו צריך ללכת על שיפורים, הוא צריך לחתוך לכיוון של ריסון, אם באמצעות עזרים כלשהם, או מיתון היצרים והדחפים, ורכישת השכלה בסיסית של אדם מן הישוב, זה חובתו והוא חייב את זה לעצמו ולא רק לבן זוגו.

וכן: אין מקום לתפיסות חולניות, או שגויות, או הפרעות כלשהם, ואדם שיטפל בעצמו יזכה בבית טוב, ובעיקר ייהנה משפיות שתתגמל אותו בקשר טוב עם כל סביבת החיים, החל בבת זוג, חברים, מקום עבודה, משפחה, סביבת ילדים ובתי ספר וכו'.

בספר מכתב מאליהו מביא שבני זוג מפתחים אהבה ע"י נתינה, ולא להיפך, כלומר אהבה תוצאה של נתינה, ע"י הנתינה אדם מתקשר למקבל, כי בכך הוא מרגיש חלק ממנו, נתינה אינה סתם טוב לב, היא אריגת נימי האהבה בין הזוג.

מידת הנתינה וכל מידה טובה אחרת נרכשת בביצועה, כלומר עצם הביצוע החוזר ע"ע מביא את רכישת המידה ומה יותר נעלה לרכוש  מאשר מידת הנתינה, שהיא שורש המידות והיכולת לרכוש רוחניות.

באחד ממכתביו כותב הרב דסלר לתלמידו דע שבזמן שתיפסק הנתינה תתחיל הנטילה וכשזה יקרה ח"ו יתחילו החיכוכים.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]

 

נוסחה:

החשש מהעתיד כשהכיוון הוא להימסר לידי הזוגיות של הבעל, באמת נכון כל עוד מדובר בתכנון משותף שלהם, אך כשמכניסים צד שלישי עוגן אובייקטיבי מעל הזוג עצמו, שזה חיים על פי התורה, האישה יכולה להיות בטוחה שכל עוד שניהם יהיו מחויבים לזה היא תממש את רגשותיה אחת לאחת!!

בשביל זה שניהם צריכים לדרוש את הקו התורני, בהדרכה, או למידה מסודרת, ובכך להיתלות בעוגן הכי גדול בעולם, שהחזיק דורות, דורות, את המארג הזוגי הנפלא בין בעל לאישה.

רעיון:

אישה נכנסת לזוגיות במצב שאינו ידוע לה מראש, שלא כמו הגבר שמבחינתו המצב יותר ברור, אם כי לא לגמרי כי אינו יודע איך תהיה תגובת האישה בזוגיות, אך הדבר ברור שלאישה יש יותר שטח עמום בזוגיות, מאחר שהיא נכנסת למצב כמקבל ולא כיוזם.

זהו מצב שנכון לכל המגזרים, ולכל הסגנונות מי יותר ומי פחות, שהרי כל בעל מחפש למצוא את מקומו כגבר, ובמקביל גם אישה מחפשת מקומה כאשה, וממילא כוונתם הנסתרת שהוא ישמש כ"גבר" על כל המשתמע, והיא תשמש כ"אשה על כל המשתמע.

ומשכך מזדחלת לה קצת תהייה, היאך אמצא את מקומי במערכת הזו? האם כציפיותיי מעצמי או לא, ומכיוון שיש בזה סוג מסוים של הפתעה, ובכלל אדם לא אוהב להיות מופתע, כל שכן לא בתחום הכי מהותי בחיים,   אז מה עושים?

הפתרון המוצע בעולם החופשי הוא להתנסות.., וכמו בשאר תחומי החיים, כשרוצים לבדוק התאמה מנסים,

אולי כך בזוגיות!?

ניסויים בתחום הזוגיות לא יכולים להועיל מכיוון שכל עוד לא מדובר בניסוי אמתי, [ואמתי זה רק במסגרת נישואין כדת משה וישראל] אין לכך אינדיקציה.

יתירה מזו הניסוי עצמו מוליד ריחוק ואי התאמה בין בני הזוג, מאחר שהמנסים מבינים שהספק לא הוברר דיו, כי בהגעה למציאות, דברים יכולים להשתנות, ואכן תמיד בניסויים כולם מוצלחים, ובמציאות החיים המלאה [-ילדים, בית, עבודה משפחה מורחבת, קשיי החיים] הדברים משתנים, כי הניסוי אינו על בסיס מציאות מחייבת והחיים הם על בסיס מציאות מחייבת.

מה בכל זאת יכול לתרום לאישה להרגיש שהיא בכיוון טוב?

אכן רקע תכונתי טוב של הבעל חשוב מאוד, כי בכך האישה יכולה להבין את ההתנהגות הכללית, שממנה תקיש על ההתנהגות הפרטית, במצבים שכרגע אין יכולים לשער.

אלא שאם רוצים להגיע לעוגן מהותי, מומלץ לעגן את שני בני הזוג בצד שלישי, שזה חיים על פי התורה.

לא איזה אג'נדה חברתית, או תאוריה פסיכולוגית, או תזה אקדמית, של פרופסור כזה או אחר, שאלו כמו תמיד מגלים בורות לטווח הארוך, ורדידות למציאות המשתנה מאחד לשני.

הסכמה הדדית כנה ורצינית לחיות על פי תורה תמיד תביא אותם בכל צומת לברר מה הנכון לעשות כעת בסוגיה שהם אוחזים בה, אם המוטיב התורני יצווה עליהם כך או אחרת שניהם יקבלו זאת, לא ככניעה לשני אלא כערך!  שמעבר לאובייקטיביות שבדבר, התחושה של התקדמות לשיפור מלווה אותם ולא רק פתרון יבש של הבעיה.

ןמה בכל זאת התורה מלמדת אותנו על רגשות האישה ומילוי משאלותיה בחיים?

בתורה אנו מגלים ציווי על קיום יחסי אישות בהצנעה על מנת שהאישה לא תתגנה על בעלה, כמו"כ במקורות אנו מגלים שיש חשיבות קריטית לקיום אישות בנוסח המתאים בין אישה לבעלה, ולא בנוסח של זנות, [עיין נדרים כ: אל ישתה אדם בכוס זו וייתן עיניו בכוס אחרת, וכן בעניין תשע מידות ואכמ"ל]

מהעניין הזה אנו מבינים נקודה מאוד פשוטה, שרלוונטית לתחושת השלימות של האישה בנישואין, הצורך של האישה בנישואין זה מעמד של אישה לבעלה,  וזה מגיע מחיי אישות מרוממים כפי הפרטים המועברים לכלה ולחתן ע"י הדרכה נכונה לחיי יהדות.

בלי זה היא תרגיש תחושה של איבוד הקלפים שלה מול האיש שאתו היא צריכה להסתדר כל חייה, וזה קורה בד"כ כשחיים בזוגיות שאינה אישות אלא זנות, והתורה צפתה מצבים אלו מרחוק וכבר נתנה לנו את הכלים, המבט, והתובנה איך לחיות נכון כך שמעמד האישה בזוגיות יקבל התרוממות ולא איבוד כוח,

נמצא להאמור שהחשש של אישה מול בעלה לעתיד, לאבד כוח בגלל נתינת עצמה לבעלה לגמרי, והעדר שיור עמדת "כוח" הקיימת כעת, שמכוחה היא מפתה אותו, זה חשש מוצדק כל עוד לא חיים על פי יהדות שורשית ואמתית [לא כזו הנמסרת בתכנית טלוויזיה].

משכך הדבר הנכון הוא לחפש את רעיון התורה וליישמו בזוגיות, כל אחד ואחת  יכולים וכדאי מאוד לבצע זאת ע"י קבלת הדרכה נכונה, כי כשיש עוגן נעלה מבני הזוג, ניתן להיתלות בו בעתות של תנודות המצויים לכל זוג, אך כשהעוגן מורכב מבני הזוג עצמם כגון: סיכומים, או הבטחות למיניהם, למרות היותם נחמדים, הרי הם כמו אנייה המטילה עוגן באנייה נוספת שגם היא על המים, ולא בנמל מוצק, ומשכך עלולים שניהם לנוד אנה ואנה.

לומדים טוב, חיים נכון, מגלים עולם!!

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]

 

יש הורים שמבטם על ילדים הוא נקודת השפל המשותפת לשני בני הזוג, במחשבתם רצה התהייה ממה בכלל נוצר הילד, מאיזה רגש מודחק הוא יצא לנו, מה יאמר העולם עלינו האם בכלל רגש זה מגיע מאנוכיות?

העולם רואה בכל אדם נוסף על הכדור כאילו חי על חשבונו, כי "פחות אחד יותר נחמד" בכל פטירה של אדם מתגנבת להם התחושה המודחקת שלא מנסים לחשוב אותה בקול אולי עכשיו יהיה יותר קל כי יש פחות אדם בעל אינטרסים כמוני על הכדור.., ממקום זה מגיעה המחשבה אודות העוסקים בגידול ילדים. והאגואיזם המוגבר מביא גם את ההורים עצמם לחשוב שהילד יקח להם מהנאתם, מפרטיותם, הוא הגיע באמת ממשהו שפל ומרגש שפל. כל זה נכון כשנקודת המוצא היא הקרב על עצמי. כתוצאה מגישה זו לא נתפלא שכל תסבוכות החינוך הקשות בילדים שסופם מגיע לשחיתות, יצרים מטורפים וכו' נמצא באופן חופף אצל הנטועים בגישה הנ"ל.

לעומתם יש אנשים שמבטם על עצמם הוא מוצר ערכי שהמבנה הביולוגי שלו לא מובן וברור לכל החוקרים והרופאים והמדענים, ואם זה לא מספיק יש בו נפש שהסתרתה מרקיעה שחקים  בחוקיה ותפעולה, ועל כולנה משהו ממש הזוי.. אינו נמצא ביקום כלל.. נשמה! יש שיאמרו שאינה קימת מרוב שאינה בתפישתם הקולונרית..

אצלם ילד הוא ביטוי מוחצן לערך שרוחשים לעצמם, לאומנות שלהם בגידול הילדים, לסגוליות שלהם לחתוך את העולם עם כל גנותו לגדל בו ילדים "מרוממים". ילד הוא אצלם: המשכיות, פאר, אומנות, רצון יוצר היקום, הוא מגיע ממקומות של נתינה אהבה ערכיות אצילות, כשזה כך לא נתפלא שמשפחה כזו מהוה נקודת הזכות לקיום העם!!

הריון= ההנאה שמעל הטבע.

אדם ששלם עם נוכחותו בעולם ירצה להגדיל את ישותו בעולם באמצעות הגדלת התא המשפחתי.

לעומת זאת אדם שאינו בטוח או חש מספיק שווי והערכה כנה ומוצדקת לקיומו מסיבות כלשהם [נחיתות, מה יאמרו וכו'] יחשוש להגדיל את ישותו באמצעות התא המשפחתי.

כל אדם מבחוץ מקנא על ההורה לילד, אלא מה, החשש הוא מהיכולת הפיזית הכלכלית המנטלית לטפל בילדים, כאן מגיעה החולשה המדומה, האדם נרתע מפרויקט, ולמה? בגלל שהוא מגיע ב"חינם" בלי דמעות, בלי תרופות, בלי טרחה לטובי הרופאים בקצה הגלובוס, אפי' ללא מאמץ כמו לשטוף בית, אז מה נשאר.. להירתע.. כל אדם שהיה זקוק לעשות מאמץ לזכות לילדים יאמר לך שהכל דמיון מוחלט, כשיש מניעה אמתית היא לא מהוה התלבטות כשיש התלבטות כנראה שמדובר בדמיון!

הרבה שמנעו הריון גילו שהצרה באה לבסוף ביתר שאת רח"ל ממקום אחר, הרבה שמנעו גילו שכשרצו הריון הוא כבר לא הגיע גם בכל מחיר, הרבה שלא מנעו הצליחו בניגוד לטבע.

[כל זה כשמדובר במניעה לשם מניעה אנכית ללא הנחיית רב.]

הנוסחה:

כל אדם זקוק להערכה, וזה ודאי ללא עוררין, גלה את ערכך בעצמך ע"י עצמך, כך לא יוכלו לקחת ממך אותו, רק כך תוכל לתת הערכה לשני. מלחמות הכבוד בבית הם מחוסר הערכה עצמית, כי המוערך באמת יכול רק לתת ואינו תלותי בקבלה.

הרעיון:

פעמים רבות ניתן להבחין שריב ומדון בין בני זוג על נסוב סביב עניין כל כך פעוט כ"כ שאילו הוא היה בין הבעל עם ילד קטן, היה מסתיים בכלום ומהר, והיה פוטר את הוויכוח בנימה של "אתה צודק" וממשיך הלאה, ובכלל לא מבזבז אנרגיה על ויכוח שאין בו מהות,

מה כאן העניין שכשמדובר מול רעייתו, אפי' באותו נושא הדבר הופך למתח ומדון?

כאן אנו מגלים את יכולת ההכלה של הבעל, כל אדם בנוי מרמת אמון כזו או אחרת בעצמו, והכוונה לאמון אמתי תוכני ופנימי, שאינו נעזר או תלוי באחרים, לא תמיד האדם מודע או מיחס חשיבות לסוג  אמון זה [שאינו תלותי] הקיים בו בעצמו אם בכלל וכמה.

לפעמים לאדם נח להתעלם ממנו, ולהרוויח אמון סביבתי מהחברה, מאחר שהוא נעים יותר, מפנק יותר וכו', אלא ש"אליה וקוץ בה", אמון כזה שבא מהסביבה -והחוץ מפתח "תלות", והתמכרות, ואינו יציב, אינו זמין, וכו'

מה עושה אדם תלותי באמון והערכה מן הסביבה -שאינו מקבל את החמצן הקבוע שלו מן הסביבה? הוא בפניקה ותסכול מן הסביבה. הוא מנסה את כוחו בהזרמת כבוד והערכה מן הסביבה, הוא מנסה למשוך תשומת לב שתחיה את נפשו, וכך מנסה עוד ועוד.

אלא שמעבר למה שזה מהוה נטל על הסביבה, ובמיוחד על הסביבה הקרובה, שממנה הוא מצפה יותר, והם העייפים יותר מהמצאת מזונו זה, זה גם כבר לא ממש –אמתי. האדם חש שהמזון לא מספיק מזין.. וחוזר חלילה הוא שואב עוד ועוד, מנסה לשכנע קבוצות נוספות בעניינו, וכך מצבו חוזר חלילה.

ננסה לבחון אדם זה בתוך ביתו, ולא נצטרך הרבה בשביל לגלות שחיקה בנישואין, מי יותר ומי פחות, האדם הזה יחשוש להעדר כבוד כראוי לו ממילה שנשמעת לשני פנים. כמו"כ ספק שינוי בסדרי עדיפויות מצד האישה שלא כפי רצונו והנה אכזבה, יגון ומריבות.

פלא שנראה מריבות שרמת  הרלוונטיות שלהם אפסית ולא משמעותית?! ואילו מול ילד או מישהו אחר אפי' גרם אנרגיה לא היה מוציאים עבור זה, אז מה קרה?  

"הפרנציפ"… אני אמרתי! אני בקשתי! והיא אמרה וכו' וכו' וכו', ואנו נשאל אותו אח"כ אז מה קרה?!, הרי לא מדובר ברצון של צד אחד להרע לצד השני, לא מדובר בהעדר התאמה, לא מדובר על משמעות מעשית של הפסד כלשהו, —

במה כן מדובר?! באמת מדובר בחוסר הערכה אישית של האדם את עצמו. וכשזה נמנע, או מאוים, או מסופק, הבן זוג המצפה לכך באמת בבעיה אישית קשה, הוא ממש במצוקה, שהפתרון אצלה פשוט נמצא אצל הבן זוג, ומכאן למריבה בזוטות כי אצל המצפה לכך מדובר במזון חיוני של הערכה ושבח.

אז מה עושים? על האדם שמצפה לכך למצוא תחליף, שזה הוא עצמו, על ידי התבוננות במעלותיו, ושכנוע שהם גדולים ושווים מאוד ללא עוררין, ולא משנה מה שהסביבה תחשוב או תדע עליי, כי גם הסביבה עצמה לא מכירה אותי הכי טוב, ואת מעלותיי אני הרי מכיר הכי טוב, וכן הסביבה לא תמיד יש לה את סרגל המדידה הנכון, ואולי גם הם טועים שהרי האמת האבסולוטית בערכים היא עניין של בירור וידע ממידת האמת, ומה גם שאין אדם בעולם ללא ייחודיות ומעלות, לכ"א ישנם יתרונות בלעדיים לו בהתאם לסביבה ולזמן, ולקורות חייו האישיים שיתרונם בלעדי לו בלבד, וזה רק שלו בלבד, כמו"כ לסביבה אין תמיד את הזמן והיכולת והמצב הנפשי המתאים לומר לך את ערכך, אך הם משוכנעים כבר בערכך באמת ובתמים, וגם אם הם לא חוזרים על כך כל שני דקות ברמקול בחוצות העיר -אין הכוונה שאינם מעריכים אותך.

וזה תלוי במצבו האישי של כל אדם, ישנם שזקוקים כל רגע שילטפו אותם ויאמרו להם שבחם, ויש פעם בזמן רב יותר, העניין הוא אחד: "תלות", ותלות פירושה: אינני יכול לייצר יניקת אמון והערכה עצמית מעצמי.

הרב עדס: האדם זקוק להערכה ואמון רב, כך הוא, וכך מהותו, וכך טבע בו ה' בראשית יצירתו, כי זה טבע הנשמה כבר למעלה מהעולם העליון: "כבוד והערכה". ומה גם שמבחינה סביבתית האדם מקטנותו מסובב באנשים תומכים ומעריכים, שתמיכתם קטנה עם הגיל, וזה ממש צורך חיוני של האדם, ומאידך החברה אינה ערוכה לספק זאת לאדם באופן זמין כל רגע, ובצורה שהוא רוצה וצריך, על האדם להוריד את התלות בסביבה ולפתח יניקה עצמית, יציבה, איתנה, וזמינה יותר. בכך יוריד לחץ מן הסביבה, יהא רגוע עם עצמו יותר, והכי מרתק זה: שהוא יוכל להיות מקור הערכה לסביבה מאחר שהוא עצמו יש לו נביעת מים חיים עצמית שגם הסביבה תוכל ליהנות ממנה.

נאמר כאן ברור אין הכוונה חלילה לוותר על הערכה מצד האישה, או זלזול בו, אלא ידיעה ברורה ופשוטה שאיני "נצרך" להערכה שלה, אתה ובלעדיה אני שווה, והרבה מאוד, לא אתרסק לולא הערכתה ולא אשתגע מעודף הערכתה. כמובן שאשמח מאוד ואתעודד מהערכתה.

כשאדם חי כך שום דבר לא מנענע אותו, ההיפך הוא הנכון, אין אחד שיוכל להתרומם עליו ולאיים עליו בחוסר הערכה. 

ואז נגיע למבט מפוכח ומדהים יותר: השני יכול לקבל ממני הערכה.. אני יכול לקנות אותו.., אין המטרה כמובן לקנות את השני.. אלא להרים ולעודד את השני, וכשמדובר ברעייתך או הבן זוג, אזי המרוויח הוא אתה, וכשמדובר בכלל באשה דע לך שמקור ההערכה העצמי שלה מוגבל ביותר, היא תלותית באופן בסיסי בבעלה, וזו הסיבה שנשים דעתן קלות להתפתות.

אישה שמזון ההערכה שלה מגיע מבעלה, הוא ירוויח שאשתו תהא שלו ולא תזקק לכך ממקורות זרים, והיא תרוויח מזון טוב ויציב, וחיים כשרים נעימים ומאושרים.

ניתן להוסיף שברכישת מעלה זו האדם מאושר בהבאת הילדים לעולם, והרגש הנלווה הוא: מה זאת אומרת הגאווה שלי לעשות כמוני. לא -הוא -האדם שילך שפוף ומפוחד מתגובת הבריות, -לא –הוא -האדם שיקבע את כמות הילדים לטובת העין של האנשים, ישותו הנכבדה רוצה אנשים כמותה.

הפרק הבא של התכונה הזו הוא תלות בגורמים אחרים כגון כסף וכדו', העיקרון הוא: ככל שהישות של האדם שלימה ללא עזרים כלשהם, או תלותיות, חייו שלווים יותר, יציבים יותר, וממילא שמחים יותר, הרעיון הוא: אין גורם בעולם שישפיע על מצב הרוח שלי!!

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmil.com]

 

הנוסחה:

בנישואין שבנויים על כוח או מעמדות יש מקום לפמניזם וגם זה באופן חלקי, כ"ש כשמדובר במתירנות חברתית, התקווה שזה יגן על מעמד האישה שהפכה לאובייקט, אך בנישואין שמצליחים לבנות על ערכים כמצות התורה [כמופיע במקורות אוהבה כגופו, מכבדה יותר מגופו, כיחס יד ימין לשמאל וכדו'] עם ובלי הפמניזם האישה במצוות היהדות מקבלת את העילית במילוי רגשותיה ומאווייה.

הרעיון:

נתחיל מהסבר העולם לצורך בפמניזם:

מכיון שרעיון הפמניזם התחיל מהגויים ולא מהיהדות לפיכך ננסה להבין את משאלת הפמניזם:

שוויון בין גברים לנשים [תיקון העוול של השפלת האישה למצב שיפחה והעדר התייחסות כאדם, כפי שהיה בדורות קודמים], בכלל זה שוויון מעמדי\ שוויון תכונתי\ שוויון ייעודי. 

כשלעצמו לא צריך הרבה להבין שהסיפור קצת בעייתי, כי מה זאת אומרת להשוות תכונות, וכי בין סגנון הגברים אנו מנסים לשוות תכונות? כל אחד עם מה שנולד! זו הבריאה, וזו הכלה.. ובפרט לאור הידע הרפואי שטוען בלהט: שאין מדובר במינים שווים התנהגותית ותכונתית, מהסיבה שהגוף שונה פתולוגית, אנטומית, והורמונלית. כך שגם אם ננסה לשוות את תחום החזות והתנהגות, לא נתאים את תחום האנטומיה, וכ"ש את מערך ההורמונים, ומשכך גם לא נתאים את התכונות שבעקבותיהן ההתנהגויות.

מסתבר שמקור הפמניזם הוא מגיע מצד הגברים עצמם.. החפצים בצורת אישה מסוימת המתאימה לתאוותם,

הרי ראינו תחומים רבים שבהם הנשים חשבו שהם מבצעות רצון עצמם, והתברר שהלכו שולל אחר מגזר הגברים התאוותניים, כגון צניעות שטבע האישה להצטנע [גם במסגרת תאווה] ויש לכך הוכחות פיזיולוגיות [אכמ"ל], ואילו בפועל יש החצנה שפלה שפוגעת בכבוד האישה גרידא, איך זה? צורך הגברים ברחוב.., אכן כלפי שוויון התנהגותי וייעודי מסתבר שהגיע מצד אנשי התאווה, לצורך התאמת האישה לרצונם.

משכך כנראה שהטענה המתקבלת על הדעת היא שוויון מעמדי שזה הדבר הרלוונטי.

בעיית מעמד האישה מסתבר שזה אכן הגיע מצד הנשים שקלטו שהפכו למזון גברי, ואובייקט מיני,

וכאן יש לשאול איך הגענו למצב כזה שהנשים איבדו מעמדם כאדם ולא רק מעמד חברתי וייעודי?

מבריאת העולם עד למאות האחרונות בכל המקומות האישה הייתה בבית שזה היה עולמה, לא היה למידה כלל, וכ"ש לא בית ספר, תחום הלמידה היה רק בהכנת צרכי הבית, כך שהפער בין איש שיוצא לעבוד במסחר או כל דבר לבין אשתו היה קיצוני מאוד, כמו"כ האישה הייתה עשויה לספק צרכי הגבר המצוי סביבה, הן בתחום האישות והן בתחום אחר, והתמימות והעדינות הנשית שנועדה לקשירת אהבה בין בעל לאשה נוצלה עד תום למילוי צרכי הגבר. – —כך הדברים נראו מאז ומעולם בחיי הגוי המצוי.

אלא שבניגוד לעבר הרחוק שאז העולם היה גדור איכשהו מעריות, והיו על כך מוסכמות חברתיות, ואפי' חוקי משפט ופלילי [בצרפת עד לפני 60 שנה אישה שהייתה עוברת לגבר אחר או גבר לאשה אחרת היו מפרידים את מעמד האישות שלהם בחוק], בעבר הקרוב ובהווה אנו חשופים למתירנות שלא רק שאינה מגינה על מעמד האישה אלא פורצת אותה באופן בלתי הפיך למצב של אשת העולם תרתי משמע.

לעומת זאת ביהדות אנו עדים למקורות: [גמרא יבמות סב:] " ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך, [תענית כ: מאי הוה עובדיה דרב אדא בר אהבה כי הא דאתמר שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים אמר להם » מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. רבים המקורות בזה [עיין בסיפורים על גדולי ישראל]

ובשונה ממגילת אסתר שאחשוורוש [מלך גוי קלאסי.. וכך היה גם עם אבימלך שרצה לקחת את שרה] שדרש את הבאת אשתו באופן המבזה את מעמדה, על מנת להתפאר בעיני העולם באשתו, פן זה מבליט את השימוש המקובל בעולם לאישה, שהרי כל הסביבה שלו הסכימה עם תפיסת העולם הזו, ונראה שהייתה רווחת בעיני הגבר המצוי אז.  

יתירה מזו באומות העולם מאז ומעולם קיימת התפיסה לאפשרות נישואי שני נשים, בוודאי שמדובר במצב ירוד של האשה שצריכה להתמודד כל הזמן עם האישה השנייה, ומה הכלים העומדים לרשותה? ריצוי הגבר ללא גבול.. כך שבהחלט מדובר במעמד נחות ביותר, ואפשר להבין בנסיבות אלו את צורך מעמדה, [אמנם גם ביהדות היה לאורך שנים אפשרות נישואי שני נשים אך בכפוף לשמירה על מעמדה כידוע במקורות, והמטרה הייתה העמדת משפחה מורחבת בעלת אופי ערכי, ויעיד על כך עצם השמירה על טהרת המשפחה שחייב את כולם לשימוש נכון במערך היחסים בזוגיות שזה דרך אגב יסוד מיסודות כבוד האישה והזוג בנישואין, עם הזמן כשהבחינו גדולי האומה שאין המטרה לנשיאת שני נשים עליונה ורוחנית אלא גולשת לסיפוק רגשות חומריים וכן ירידה כללית בדרגת העם בנשיאת שני נשים, גזרו חרם על הנושא ב' נשים.]

נמצא שהרציונאל העומד ביהדות הוא שמירת כבוד האישה באופן הדוק ביותר.

כל זה בלי להתייחס לתופעת האמון שאינה קיימת באנשים שאינם שומרים מצוות באופן הדוק, שהמציאות מדברת בעד עצמה שאמון אינו עניין של רצון טוב או אהבה מתנדפת אלא מחויבות אישית דתית. כך שאשה שחייה במסגרת היהדות בכל לא מבינה את הדיבורים של פמניזם זה ממש נשמע לה כמו ארגון מוזר בכוונות נסתרות או רעיון שמצליח לשכנע אנשים בבעיות אישיות שמוצאים מצב משותף.

למעשה הפמניזם ספק יועיל לנשים שאינם יהודיות שחיות בשמירת מצוות באדיקות, אך אישה שחיה במסגרת יהודית-דתית מרגישה בכך תיקון מאוס לצורת חיים מאוסה.. ודי למבין!!

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmail.com]

 

[משנה אבות פרק ה' משנה ט"ז] "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל הדבר בטלה האהבה, שאינה תלויה בדבר בטל הדבר אין בטלה האהבה". 

נוסחה:

אהבה אינה תוצר אינטרסים, אלא תכלית עצמית. הכיצד, לאהוב ללא סיבה? התשובה היא "איחוד", השלמת הזוג זה את זה, מכיוון שזה תכלית אחת, הזהה לשניהם, שפירושה התאחדות, הרי שתכלית זו תמיד תדרוש את דיבוקם ע"י אהבה.

הרעיון:

פשוט בתכלית, אך צריך רצינות, אהבה בגלל גורם חיצוני אין בה קיום, הכול זמני חולף, אהבה שכרוכה במעלה פנימית אמתית נשארת לעולם, גם כשהאישה אינה במיטבה, כפי מצבי החיים, האהבה תמשיך כי האהבה היא לתכלית המשותפת, לזוג זה פרויקט משותף עם פרוספקט מתוכנן ליישום תכליתם בעולמם.

מה יותר משתף ומחבר מזה?

כשניגשים כך אזי קשיים בפרויקט לא יפרידו ביניהם, הם יחד בייעוד, רק כאשר יש מטרות שונות, אזי מבחן האירועים יביא את הזוג למחשבה האם האינטרס האישי שלי מקבל את שלו או שכבר לא..

כך מצינו אצל רבותינו: הרב שמואל שפירא כשקיבל את ספרו ממכבש הדפוס, היה עושה יו"ט בביתו ומביא את הרבנית ושותים יחד "לחיים".

הרבנית פתיה הייתה משכימה קום בשעה מוקדמת מאוד יחד עם בעלה הגם שלא הייתה מתעסקת עם דבר מה, וכ"ז רק בשביל שאולי יצטרך לשתות והיא תגיש לו, לתמיהתו מדוע, אני יכול להכין בעצמי? השיבה שרצונה להיות שותפה לסיוע בכל רגע.

כך גם בענייני העולם, בני הזוג שותפים למלאכה, ומעשה ברבנית לוין [אשתו של ר' אריה לוין] ששחה באזניו על קנאתה באשה מסוימת, לתמיהתו על גודל צדקותה שמעולם לא קינאה באיש?

השיבה שמעלת האישה ההיא גדולה, ומה עשתה האישה ההיא? בעבר הם היו זוג עשיר מאוד, עם הזמן ירדו מנכסיהם והפכו לעניים גמורים, עד שהוצרכו למכור ביתם ועברו לשכונה של עניים, הבעל שהיה אמיד ומעסיק פועלים לא היה רגיל במלאכה, אך הוכרח לקבל מלאכה פשוטה של טפסן בפיגומי בניין, להגיש את החומר לפועלים, בשובו לביתו הייתה רעייתו יוצאת לקראתו מחוץ לשכונה, לקבלו בסבר פנים ומרימה את רוחו לבל ייפול בעצב.

האחריות והרגישות הזו הייתה כ"כ מיוחדת שגרמה לרבנית לוין להעריך זאת מעל לרגיל, סיפור פשוט לכאורה, אך עם הרבה רגש, של איחוד ונשיאה בעול, לחיים משותפים וייעודיים של הישרדות יחד במצב הנתון כרצון ה'.

כמובן שאם האהבה ביניהם הייתה תלויה בדבר, כגון כסף יופי או שאר אינטרסים, אזי בעתות אלו שאין את ה"דבר" הייתה האהבה משניהם יורדת זה לזה,

כמו שלצערנו אנו שומעים מקרים לפעמים שבעל שאיבד מקור פרנסתו לפעמים מביא גם לאיבוד רעייתו.. כי אין האחד מספק לשני את האינטרס שמצא בו הבן זוג, אך לא כך הדרך, רק אהבה אמתית ללא תלות בגורמים ריקים וחולפים, היא הנכונה והיא היציבה.

אהבה ללא אינטרס היא כזו לשם איחוד.

הנתינה בזוגיות אינה רק מניעת השנאה, אינה רק יעד משותף מבורא עולם, היא מנוע האהבה הגדול ביותר, הוא מוליד האהבה מתחילתה, [-מכתב מאליהו] כך האדם קושר את נפשו בנאהב. 

על כל פשעים תכסה אהבה, ביהדות, אהבה היא הכלי הכי יקר שיש לזוג שיש בין ישראל לאביהם שבשמים, בחינוך ילדים, ובעבודת ה', כשישראל עושים רצונו של מקום היו הכרובים סמל הקשר של עם ישראל עם בורא עולם מבטאים זאת. וזו משאלת הזוג, אך לזה דרוש יוזמה, תחזוקה, התעלמות מחסרונות, והתמקדות במעלות הבן זוג, חידוש אהבה ע"י מילים, מתנות, ומעשים, ומיתון אהבה בזמני עייפות הנפש וחוזר חלילה ביתר עוז לאהבה.

[מאמרים אלו ועוד נכתבו על ידי המדריך הרב גבריאל מור יוסף

לפרטים: rav.chatanim@gmail.com